בג"ץ 5039/01 יוסף חלף נ. מדינת ישראל

בידי המשיבה ראיות שיש בהן לאמת חשד שהעורר חבר לאחרים כדי לזייף מטבעות של 10 ש"ח. ראיות אלו מתבססות על כך שהעורר נראה יוצא, ביחד עם שניים נוספים, מתוך מחסן שבו נמצא חומר גלם לזיוף המטבע, וכן תבנית המיועדת לכך.

בכיסו של אחד מחבריו של העורר (זאב חמצני) נמצא מפתח תואם למנעול דלת המחסן, וכן התברר, לכאורה, שהיו אלה העורר וחמצני ששכרו את המחסן מבעליו.

בית משפט השלום, אליו הוגש כתב האישום בו יוחסו לעורר עבירות של קשר לבצע פשע, וזיוף מטבע פשוטה, דחה את עתירת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וסבר שדי בכך שהעורר ישהה במעצר בית מוחלט, ויפקיד ערבויות הולמות, על מנת למנוע את מסוכנותו.

על החלטה זו הוגש ערר מטעם המדינה, ובית המשפט המחוזי קיבל אותו, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

בא-כוח העורר מלין על החלטה זו, הואיל והוא סבור כי ראוי היה לשחרר את שולחו, ולו לחלופת מעצר, בגין כל אחת מהעילות הבאות: אי-קיומה של מסוכנות; הפלייתו של העורר לרעה הואיל ומי שנטען כי היו שותפיו לעבירה, שוחררו; לבסוף נטען, שהמשפט בערכאה הראשונה עלול להמשך זמן רב, ומעצרו של העורר כבר עתה, בטרם הורשע, עלול להתפרש כמקדמה על חשבון העונש.

בא-כוח המשיבה הפנה לעברו הפלילי של העורר, ובעיקר לעובדה שהוא כבר חטא, פעם אחת בשנת 1997, ופעם שניה ב1999- בעבירות דומות. חשובה במיוחד העבירה משנת 1999, הואיל ובגינה גזר לו בית המשפט עונש מאסר בן 12 חודשים, וכן מאסר על תנאי. אך כפי שעינינו רואות, לא חלף זמן רב מאז שוחרר העורר ממאסרו, וכבר שב לחיי פשע ולביצוען של עבירות מאותו תחום.

לכאורה, יש בדבריו האחרונים של בא כוח המשיבה, כדי ליישב את אותה אבחנה שעשה בית המשפט המחוזי בין העורר לשותפיו. עם זאת, מטרתו של חוק המעצרים הייתה לשדר לכל את המסר לפיו יש להימנע משלילת חירותו של אדם, גם כאשר מוכחת עילת מעצר, ורק באין חלופה הולמת, ייעשה שימוש בצעד הדרסטי של מעצר-ממש. יישום כל אלה לענייננו הוא, שגם אם חטא העורר בעבר בעבירות דומות, ובכך הוכיח את מסוכנותו, זה אינו השלב שבו יש לאמוד לו את העונש, אלא השלב להבטיח כי גם אם יהלך חופשי, הוא לא יסכן את הציבור במעשיו.

על פי השקפתי, מששוחררו שותפיו של העורר לכתב האישום, ראוי היה לנהוג באותה דרך בעורר עצמו, ובלבד שתימצא דרך למזער, בהנחה שקשה יהיה לבטל כליל, את מסוכנותו של העורר לציבור. דרך כזו יכולה להיות בהרחקתו של העורר מביתו וסביבתו הקרובה, וחיובו להימצא בפיקוח רצוף בכל שעות היממה. אני סבור שבתנאים אלה יתקשה העורר לחזור לחיי פשע, במיוחד לנוכח הידיעה כי אם ימעד, עלול בית המשפט להגיע למסקנה כי תרופתו היחידה תהיה במעצרו במתקן כליאה.

לנוכח כל האמור, אני מקבל את הערר ומורה על שחרורו של העורר בתנאים אלה:

א.תוצע על ידי העורר חלופת מעצר, אשר תניח את דעתו של בית משפט השלום, ותימצא בטווח של 50 ק"מ מעיר מגוריו (יפו), שם ישהה העורר במעצר-בית, ובפיקוח מלא של צד ג' בכל שעות היממה.

ב.העורר יחתום על ערבות בסך 100,000 ש"ח, ומתוך סכום זה 20,000 ש"ח יהיה בהפקדה במזומן או בערבות בנקאית, צמודה ולא מוגבלת בזמן.

ג.צד ג' אשר יטול על עצמו את הפיקוח על העורר, יחתום על ערבות בסך של 10,000 ש"ח, ובה יתחייב לדווח על כל הפרה של מעצר-הבית על ידי העורר.

ד.יוצא צו לעיכוב יציאתו של העורר מהארץ.

שחרורו של העורר יעוכב עד אשר ימלא אחר כל התנאים הכלולים בהחלטה זו.