בג"ץ 5076/99שמואל לוי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע על ידי בית משפט השלום בעבירות של בעילה אסורה (מספר מקרים ), מעשה מגונה (מספר מקרים) והדחה בעדות. העבירות בוצעו על ידי המבקש במתלוננת, בעת היותה קטינה ותלמידתו. הוא נדון ל60- חודשי מאסר, מהם 36 חודשי לריצוי בפועל והיתרה על תנאי בתנאים אותם קבע בית המשפט.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על ההרשעה נדחה, ואילו ערעור על חומרת העונש התקבל. במקום העונש שהוטל על ידי בית משפט השלום, הטיל עליו בית המשפט המחוזי מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים ו36- חודשי מאסר על תנאי.

בקשת המבקש היא לרשות ערעור, הן על הרשעתו והן - לחילופין - על גובה העונש.

2.עיקר תרעומתו של המבקש היא על כך שבית המשפט המחוזי ראה שלא להתערב בממצאי מהימנות של בית משפט השלום, אשר האמין למתלוננת ודחה את גירסת המבקש כבלתי אמינה. תרעומתו של המבקש היא על קביעת בית המשפט המחוזי, שבדרך כלל אין דרכה שלערכאת ערעור להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הראשונה, לבד ממקרים מיוחדים כשמוצדק הדבר. טענתו היא, שגישה זו אינה חוקתית ופוגעת בזכויות יסוד של המבקש, לרבות זכות הערעור העומדת לו מכוח סעיף 17 לחוק היסוד (שפיטה). העובדה שאין בית המשפט של ערעור נוהג להתערב בשאלות של מהימנות, פוגעת בעצם הזכות לערעור.

3.על אף הטיעון החוקתי שמנסה המבקש להלביש על טענותיו, דין הבקשה להדחות. ראשית. לבית משפט השלום היה היתרון להתרשם מהעדים שבאו בפניו, דבר אשר לפי שיטת משפטנו אינה נתונה לערכאת ערעור. מטבע הדברים, היו בידיו של בית משפט השלום כלים עדיפים להתרשם מ"התנהגותם של העדים" ומ"אותות האמת המתגלים במשך המשפט". אלה משמשים את בית המשפט, בין היתר, בקביעת משקלן של העדויות (ראה סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א1971-). מטעם זה יש משקל רב לקביעותיה בענייני מהימנות של הערכאה הראשונה, ומטעם זה נמנעת ערכאת הערעור, בדרך כלל, מלהתערב בממצאי המהימנות הנקבעים על ידה.

שנית, איני מוצא בענייננו שיקולים או נימוקים אשר יצדיקו התערבות בממצאיו של בית משפט השלום, כפי שאכן קבע בית המשפט המחוזי.

סיכומם של דברים, הבקשה אינה מעלה נימוקים אשר יצדיקו מתן רשות ערעור ככל שנוגע הדבר להרשעתו של המבקש.

העונש שהוטל על המבקש אינו חמור, וגם הוא אינו מצדיק התערבות.

הבקשה לרשות ערעור נדחית.