בג"ץ 5108/05 עמר מוחמד עבדללה בני עודה נ. משטרת ישראל

עניינה של העתירה שבפנינו הוא בבקשת העותר כי יינתן לו אישור לעבוד בישראל. העותר הינו תושב האזור, אשר עבד בעבר בישראל. העותר הורשע ביום 18.7.04 בעבירה של יציאה משטח צבאי סגור ללא היתר, לאחר ששהה ועבד בישראל שלא כדין. בעקבות זאת נגזר על העותר עונש של חודש מאסר בפועל, 2 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי. בהתאם לנוהל שבו נקבעו הקריטריונים להגבלת הכניסה של תושבי הרשות הפלשתינית לישראל, נמנעה כניסתו של העותר לישראל למשך שנתיים מיום סיום ריצוי מאסרו בגין שהייה בלתי חוקית.

העותר טוען כי אין בעבירה שעבר כדי להצביע על מסוכנות שיש בה כדי להצדיק את מניעת כניסתו לישראל. העותר מדגיש כי הגבלת כניסתו לישראל פוגעת קשות ביכולתו להתפרנס. המשיבה, מצידה, טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף, מאחר שאין לתושבי האזור זכות שבדין לעבוד בישראל. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי התנגדות המשטרה לכניסת העותר לישראל הינה כדין. לטענתה, הגבלת כניסתו של העותר לישראל למשך שנתיים בעקבות הרשעתו בעבירה של שהייה בלתי חוקית היא מבוססת על הנחייה סבירה, מידתית וראויה. לפי הטענה, יש בצעד זה כדי לאזן בין האינטרס של העותר כי יתאפשר לו לעבוד בישראל לבין האינטרס של המדינה להקטין את היקף תופעת השוהים הבלתי חוקיים. המשיבה מוסיפה כי בעקבות הגשת העתירה נבדק עניינו של העותר בשנית ונמצא כי אין כל טעם להעדיפו על פני אחרים במצבו, עליהם חלה המדיניות האמורה של הגבלת כניסה לישראל בעקבות שהייה בלתי חוקית.

דין העתירה להידחות על הסף, שכן אין לתושב האזור זכות שבדין לעבוד בישראל (ראו: בג"ץ 6620/00 חדאד נ' שר הביטחון (טרם פורסם); בג"ץ 7475/05 כעאבנה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (טרם פורסם)). אף לגופו של עניין לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת המשיבה בדבר הגבלת כניסתו הזמנית של העותר לישראל, אשר נובעת, כאמור, מהרשעתו בעבירה של שהייה בלתי חוקית ומבוססת על נוהל הטיפול במנועי כניסה לישראל.

אשר על כן, העתירה נדחית.