בג"ץ 5120/97 איילין טגניה נ. איילין אסמרו

1.ביום 22.8.97 פנה המבקש לבית משפט זה בבקשה לקביעת שיפוט מכוח חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן: החוק). בבקשה צויין, כי המבקש הינו יהודי ואילו משיבה מס' 1 הינה נוצריה אורתודוכסית. ביום 4.6.98, הוריתי על בקשת חוות דעת מבתי הדין הנוגעים בדבר והם בית הדין הרבני הגדול ובית הדין האקלזיאסטי לערעורים של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית.

2.ביום 30.6.98 פנתה משיבה מס' 1 לבית משפט זה בבקשה למחיקת הבקשה לקביעת שיפוט. בבקשה צויין, כי לאחר הגשת בקשת המבקש לבית משפט זה, השלימה משיבה מס' 1 הליכי גיור בבית הדין הרבני, ועל כן נתונה כעת סמכות הדיון בעניינם של הצדדים לבית הדין הרבני ולא לנשיא בית המשפט העליון. כך, שכן נוכח הסיפא לסעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה) (להלן: פקודת ההמרה), המרת הדת לדתו של המבקש הסמיכה את בית הדין הרבני לדון ייחודית בעניינם של הצדדים להליך דנן.

3.ביום 2.7.98, ביקשתי את תגובת המבקש לבקשה למחיקת ההליך, כמו גם את תגובתה של באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, הוא המשיב מס' 2. המבקש, שקיבל החלטה זו על פי אישור המסירה, לא הגיב לבקשה. משיב מס' 2 טען, כי אכן אין הסמכות לדון בהתרת נישואיהם של הצדדים נתונה עוד בידי בית משפט זה מכוח החוק, שכן נוכח סעיף 4(2) לפקודת ההמרה - כפי שפורש בבית משפט זה, וכן נוכח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, התשי"ג1953-, מסורה בעת הזו הסמכות בעניינם של בני הזוג לבית הדין הרבני, שכן שני הצדדים להליך שבפני - יהודים המה.

4.אכן, הלכה היא מלפני בית משפט זה כי משעה שבן דת אחת המיר דתו לדתו של בן זוגו, על פי תנאיה של פקודת ההמרה וכאמור גם בסעיף 4(2) לה (בסיפא), הרי שאין עוד הסמכות נתונה לפי חוק השיפוט בענייני התרת נישואין, אלא נתונה היא לבית הדין הדתי הנוגע בדבר (ראו: בה"נ 1215/92 טבול נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מו(3) 719). מטעם זה, ונוכח המרת דתה של משיבה מס' 1 ליהדות - היא דתו של המבקש, נשמטה לכאורה הסמכות על פי החוק שביסוד הבקשה, ויש למחוק אותה. כך גם, בייחוד נוכח עמדתה של באת כוח משיב מס' 2, המסכימה לבקשה, ונוכח העובדה כי המבקש - שיזם את ההליך כולו - בחר שלא להגיב לבקשת המחיקה.

5.שאלתי עצמי אם אין מקום לדייק ולטעון, כי שינוי הסמכות שבסעיף 4(2) לפקודת ההמרה (סיפא) אינו חל אלא מקום בו המרת הדת התבצעה טרם הגשת הבקשה להתרת הנישואין מכוח החוק לבית משפט זה. כך, שכן שאלת הסמכות מכוח החוק מתגבשת ביום פתיחת ההליך (ראו: מ' שאווה, "השפעת המרת דת על סמכויות השיפוט בענייני המעמד האישי", עיוני משפט י (1984) 177, 178 והאסמכתאות המובאות שם ). עת נפתח ההליך בבית משפט זה היתה - לכל הדעות - סמכות מכוח סעיף 1 לחוק, שכן המבקש היה יהודי ואילו המשיבה היתה נוצריה. או אז, ניתן לטעון, כי אין בכוחה של המרת דת - אפילו עומדת היא בתנאיה של פקודת ההמרה, לרבות סעיף 4(2) שבה - כדי להפקיע סמכותו של בית משפט זה בהליך התלוי ועומד בפניו. סמכות זו מתגבשת לכאורה ביום פתיחת ההליך, ועומדת היא על כנה גם לאחריו (השוו: בג"ץ 159/63 אילון נ' הרב ורנר , פ"ד יז 2339, 2341). שאלה זו אינה פשוטה ויש בה טעמים לכאן ולכאן. דא עקא, כי אין אני נצרך להכריע בה וניתן להשאירה בצריך עיון לעת מצוא. כך הדבר, הן נוכח העובדה כי מי מן הצדדים בהליך דנן לא טען בעניין זה. כך הדבר, בייחוד נוכח מחדלו של המבקש במתן תגובה לבקשה למחיקת ההליך.

6.על כן, דין הבקשה למחיקת ההליך להתקבל, וזאת מן הטעמים שפורטו בהחלטה זו.