בג"ץ 5129/06 ולנטינה ברמן נ. משרד הפנים,מינהל האוכלוסין

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

העותרת 1 נכנסה ב-1999 מפולין לישראל באשרת תייר. עם פקיעת תוקף האשרה, נותרה לשהות בישראל שלא כדין. בעת שהותה בארץ, התחתנה העותרת בנישואי פרגוואי עם העותר 2, שהוא אזרח ישראלי. לאחר נישואיהם, הוגשה בקשה להעניק לעותרת מעמד בישראל מכוח נישואין, והיא נכנסה להליך מדורג לצורך קבלת מעמד מכח נישואין. ניתן לה רישיון ישיבה מסוג א/5, המוארך מעת לעת. העותר 3, יליד 1986, הוא בנה של העותרת 1 מנישואים קודמים. הוא נכנס לישראל לראשונה בספטמבר 2003 באמצעות אשרת תייר, ובמרץ 2004 הוגשה בקשה להקנות לו מעמד בישראל כקטין הנלווה לאמו. הבקשה סורבה מחמת אי עמידה בדרישות הנוהל, כך לטענת המדינה. הסעדים המבוקשים בעתירה הם לצווים אשר יכירו באזרחותם הישראלית של העותרת ובנה. לטענת העותרים, סירוב המדינה לאשר לעותר 3 מעמד בישראל כבן הנילווה לאמו, הוא בלתי מידתי.

כן, טוענים העותרים, כי אין מקום לפצל את הדיון בעניינם של האם ובנה בערכאות שיפוט שונות, שכן מעמד הבן נגזר ממעמדה של אמו, וההליכים להסדרת מעמדו כרוכים ושלובים בהליכי הסדרת מעמדה של אמו. לפיכך, ראוי לדון בעניינה של האם ובעניינו של הבן כמכלול אחד, ולבררם במשולב בבית המשפט הגבוה לצדק.

3.

על פי עמדת המדינה, עניינה של האם קרוב לפתרון, והשגת אזרחותה בפתח. היא המציאה תעודת יושר בלתי מאומתת, ונדרשה להמציא תעודה מאומתת תחתיה. בכפוף להמצאת תעודה זו, צפויה האם לקבל אזרחות ישראלית. לפיכך טוען המשיב כי העתירה בענין מעמדה מתייתרת, ודינה להימחק. באשר לבן, הודיעה המדינה כי בקשת העותרים להעניק לו מעמד נדחתה על-ידי המשיב, והודעה על כך נמסרה לעותרים. המקום לתקוף החלטה זו הוא בבית המשפט לעניינים מנהליים, ולפיכך לעמדת המדינה יש לדחות את העתירה על הסף ככל שהיא נוגעת לבן. המשיב הביע הסכמה שלא להרחיק את הבן מישראל לתקופה מסוימת כדי לאפשר לו לעתור בעניינו לבית המשפט לעניינים מנהליים, בתורת הערכאה המוסמכת לדון בענין.

4.

עמדת המדינה נראית לנו. באשר לעותרת 1, עתירתה אכן התייתרה ודינה להימחק, נוכח קבלת אזרחותה הישראלית בכפוף להמצאת תעודת יושר מאומתת על ידה [בג"ץ 1826/03 אשגאן נ' משרד הפנים , תק-על 2005(3) 3176]. באשר לבנה, עניינו מצוי בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לפרט 12 בתוספת הראשונה ל חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים , התש"ס-2000 העתירה של עותר 3 הינה להיתר ישיבה בישראל על פי חוק הכניסה לישראל, ולפיכך הנושא נתון לשיפוטו של בית המשפט לעניינים מינהליים, כאמור. משנתון לעותר סעד חלופי, ובהיעדר טעם מיוחד, שוב אין מקום כי בג"צ יידרש לעתירתו [בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מז(2) 229, בעמ' 240-238; בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל , פד"י נט(2) 481, בעמ' 581].

5.

נתנו דעתנו לטענתו של העותר, לפיה אין מקום לפצל את הדיון בעניינם של האם ובנה, וראוי לדון בשניהם בכפיפה אחת בבית משפט זה. טענה זו אין לקבל. לאחר שנקבע כי דין עתירתה של האם להימחק משעניינה קרוב ביותר להסדרה ולפתרון, שוב אין מ דובר

בעתירות משולבות שראוי לבררן יחדיו, אלא כל שנותר הוא עניינו של הבן, שבידו סעד חלופי לברר את עתירתו במסגרת הערכאה המוסמכת.

העתירה נדחית על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.

פתוחה הדרך בפני עותר 3 לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים ולשטוח עתירתו בפניו. חזקה על הרשות המוסמכת כי תניח לעותר לשהות בישראל לתקופה סבירה כדי לאפשר לו לפנות לערכאה המתאימה, ולמצות את טענותיו בפניה אם ובמידה שיחליט לעשות כן.