בג"ץ 5151/17 מוהנד דוויק נ. הלשכה האזורית למנהל אוכלוסין

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בעתירה שבכותרת. הבקשה הועברה לטיפולי השבוע.

העתירה שבכותרת הוגשה ביום 26.6.2017 ובמסגרתה נתבקש צו-על-תנאי המורה למשיבה ליתן טעם מדוע טרם הוכרעה בקשתו של העותר להתאזרחות מיום 10.6.2015. ביום 19.11.2017 הודיע העותר כי העתירה התייתרה לאחר שביום 16.10.2017 השיבה המשיבה לפנייתו (בהמשך לכך נמחק ההליך בפסק-דינה של כבוד הרשמת ל' בנמלך

מיום 26.11.2017). בד בבד עם הגשת הודעה זו ביקש העותר כי ייפסקו לטובתו הוצאות. לטענתו הגשת העתירה הייתה מוצדקת בשים לב לכך שפניותיו השונות למשיבה לא טופלו עד הגשת העתירה. המשיבה הותירה את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט, אך ביקשה לצד זאת כי ככל שיוחלט לפסוק הוצאות לטובת העותר, ייפסקו הוצאות אלה על הצד הנמוך.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי העותר זכאי לפסיקת הוצאות במקרה דנן. זאת בשים לב לפרק הזמן שחלף מעת הגשת הבקשה ונוכח היעדר תשובה לפנייתו של העותר עד להגשת העתירה. בנסיבות אלה הגשת העתירה הייתה מוצדקת מבחינתו של העותר ועל רקע זה ובשים לב לאמות המידה שנקבעו בפסיקה (ראו, בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, 219 (1994)) – ומבלי שנעלמה מעיניי העובדה כי הטיפול בעתירה הסתיים ללא צורך בקיום דיון או בהגשת כתבי-בי דין מהותיים נוספים - החלטתי לחייב את המשיבה לשאת בהוצאות העותר בסך 3,500 ש"ח.