בג"ץ 5152/02 תאברי בשארה נ. ווקף אלג'אמע אלאביד

השופט א' א' לוי:

1.המבקש הנו דייר מוגן במושכר הנמצא בנצרת, והכולל נגריה בשטח של 56 מ"ר ומחסן בשטח 36 מ"ר, אותו שכר בשנת 1956 מהמשיב, ווקף אלג'אמע אל-אביד. בשנת 2000 הגיש המשיב לבית משפט השלום בנצרת תביעה לפינויו של המבקש מכוחן של שתי עילות: נטישה, ואי-תשלום דמי שכירות מיום 1.1.1994 ואילך. במהלך הדיון הסתלק המשיב מעילת הנטישה, ולפיכך נדרשה הכרעתו של בית המשפט בעילה האחרת בלבד.

המבקש התגונן בטענה שמעולם לא נדרש לשלם דמי שכירות מוגדרים, ומכל מקום הוא היה מוכן לעמוד בחיוביו, אך המשיב סרב לקבל מידו את דמי-השכירות. לאחר שמיעת ראיות הצדדים וטענותיהם, החליט בית משפט השלום לקבל את תביעת המשיב והורה על פינויו של המבקש מהמושכר, תוך שהוא מוסיף וקובע כי המבקש אינו זכאי לסעד מן הצדק.

בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום, ואת הנמקתו לדחייה הוא ניסח ברוח הוראותיה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בעקבות כך הוגשה הבקשה הנוכחית למתן רשות לערער, ועל פי הוראתו של כבוד המשנה לנשיא, הועברה ההכרעה בבקשה להרכב.

2.אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי את הבקשה, לא מצאתי כי התקיימה עילה למתן רשות לערער, ולהלן אפרט את הנמקתי:

א.כידוע, קובעת ההלכה שהנחת היסוד בסעיף 41 לחוק בית המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, היא שכל עניין המובא בפני בית משפט ידון, בדרך כלל, בפני שתי ערכאות, ולמתדיין לא מוקנית זכות שעניינו יובא להכרעה בפני ערכאה שלישית. על החריגים להלכה זו נמנים, בין היתר, אותם מקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות חוקתית; עניינים בהם ניתנו החלטות סותרות על ידי ערכאות נמוכות יותר; שאלות שלהכרעה בהן נודעת חשיבות לא רק לצדדים הישירים לאותו הליך אלא גם לחלקים רבים בציבור (ראו רע"א 103/82, חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו (3), 123).

ב.הבקשה המונחת בפנינו עוסקת בפסק-דין בו לא התעוררו שאלות משפטיות של-ממש, וההכרעה היתה בעיקרה בשאלות של עובדה. ערעור על פסק דין מסוג זה שניתן על ידי ערכאה דיונית, מציב בפני בעל דין המבקש להשיג עליו, משוכה גבוהה, הואיל וערכאת הערעור נמנעת לרוב מלהתערב בממצאים של עובדה. מקל וחומר שכך ראוי שתנהג הערכאה השלישית, בפניה שוטח בעל הדין את בקשתו לרשות לערער. כאמור, להלכה זו יש חריגים, אולם עניינו של המבקש אינו נמנה עליהם, בין היתר, משום שלהכרעה בו לא נודעת השלכה על איש זולת בעלי-הדין עצמם.

ג.על מנת להסיר ספק מלב, אני טורח להבהיר, כי גם לגופם של הדברים לא הצליח המבקש להצביע על פגם או שגגה שנפלו בפסקי הדין של הערכאות הקודמות. כוונת הדברים לכך, שזה אינו ההליך הראשון בין הצדדים, וקדמה לו תביעה אותה הגיש המבקש בשנת 1993 לצו-מניעה, עליה הגיב המשיב בתביעה שכנגד, בה עתר לפסק-דין של פינוי, בין היתר, בעילה של אי-תשלום דמי-שכירות (ע"א 1465/93). בפסק הדין שניתן באותו תיק, בחודש אוגוסט 2000(!), דחה בית משפט השלום בנצרת את תביעת המבקש, וקיבל את תביעת המשיב, תוך שהוא קובע ממצא לפיו פיגר המבקש בתשלום דמי השכירות של שנת 1992. חרף זאת, החליט בית המשפט להושיט למבקש סעד מן הצדק, לאחר שמצא כי המשיב לא הקפיד יתר על המידה עם המבקש בנושא תשלום דמי השכירות במועדם, וכן משום שהמבקש שילם את חובו עוד בטרם הוגשה התביעה שכנגד.

ד.לנוכח ההליכים שננקטו נגדו בע"א 1465/93, אתה מצפה כי המבקש יפיק את הלקח הנדרש, ויקפיד מאז לשלם את דמי השכירות כסדרם. אך לא כך הוא נהג, ודי אם נציין כי על פי ממצאיו של בית המשפט בפסק הדין נושא הבקשה הנוכחית, דמי השכירות לשנים 1999-1998 שולמו רק בשנת 1998; דמי השכירות לשנים 1999-2000 שולמו רק בחודש אוקטובר 2000; ואילו ביחס לתשלומם של דמי- השכירות לשנת 2001, קבע בית משפט השלום, כי עניין זה לא הוכח על ידי המבקש.

כנגד כל אלה טען המבקש כי אי-תשלום דמי-השכירות כסדרם נבע מסירובו של המשיב לקבלם. אך את הטענה הזו דחה בית משפט השלום, ובלשונו (ראו עמ' 8 לפסק הדין): "לא השתכנעתי כי התובע סירב לקבל תשלומים מהנתבע", הואיל ואת עדות המבקש בעניין זה הגדיר בית המשפט כעדות "מתחמקת, לא מפורטת ובלתי אמינה".

זהו ממצא שלבית המשפט המחוזי לא היתה עילה להתערב בו, ועל כן גם לא היה מנוס מלאמץ גם את ממצאו האחר של בית משפט השלום, לאמור: "השתכנעתי כי התובע [המשיב]... לא סירב לקבל מהנתבע תשלומים לאורך השנים 94 ואילך וכי הנתבע [המבקש] לא הציע תשלומים במהלך כל אותן שנים, בכל דרך שהיא" (ראו עמ' 12 לפסק-הדין).

ה.לנוכח כל האמור, מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט השלום, לפיה הוכיח המשיב את קיומה של עילת פינוי לפי סעיף 131 (1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, ומקובלת עלי גם מסקנתו האחרת, היינו, שהמבקש לא היה ראוי לסעד מן הצדק.

3.לסיכום, דעתי היא שדין הבקשה להדחות, וכך אני מציע לחברי לעשות. אני מוסיף ומציע לחייב את המבקש לשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסכום של 10,000 ₪.

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' אנגלרד:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.