בג"ץ 5169/00 דפתר ביח"ר למוצרי נייר בע"מ נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.המבקשת מס' 1 היא חברה שהמבקש מס' 2 הוא מנהלה. המבקשים הועמדו לדין עקב עבירות על חוק רישוי עסקים, התשכ"ח1968-. בית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה הרשיע את המבקשים, לפי הודאתם. המשיבה ערערה על קולת העונשים שנגזרו על המבקשים. במועד שנקבע לשמיעת הערעור (13.4.00) לא התייצב המבקשים לדיון וערעור המשיבה התקבל בהיעדרם. בקשת המבקשים לביטול פסק הדין נדחתה ביום 7.6.00. בבקשה שבפני מבוקש כי המועד להגשת בקשת רשות הערעור יוארך, כך שימנה מן המועד בו נדחתה בקשת הביטול.

2.לטענת המבקשים, הנתמכת בתצהיר המבקש, טעה המבקש (שהוא פנסיונר ואשר ייצג בעצמו את המבקשים בהליכים כאן) וסבר, כי עליו להתייצב בבית המשפט לעניינים מקומיים - ולא בבית המשפט המחוזי. מטעם זה התייצב במועד הדיון בערעור בבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה והמתין לדיון. משהתחוורה לו הטעות, לא עלה עוד בידו להגיע במועד לבית המשפט המחוזי. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה עולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, כי בא כוח המשיבה יידע מבעוד יום את המבקש אודות הדיון, מועדו ומקומו.

3.עסקינן בהליך פלילי, בו נוהגים זהירות ראויה בהגנה על זכויותיו המהותיות של בעל דין, אפילו נפלו פגמים דיוניים במימוש הזכויות (וראו: ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 353, 356; ראו גם: בש"פ 3239/99 זבורוב נ' מדינת ישראל , טרם פורסם; בש"פ 1282/00 ארז וקנין נ' מדינת ישראל , לא פורסם). אכן, אין משמעות הדבר הבלגה על כל מחדל דיוני, הזנחה או התרשלות - אולם הדרישה מבעל דין המבקש ארכה היא דרישה להסבר מתקבל על הדעת - אפילו אינו עולה כדי "טעם מיוחד".

4.כאמור, לא היו המבקשים מיוצגים בשתי הערכאות הקודמות. על פי האמור בתצהירו של המבקש, לא נקט המבקש זלזול או הזנחה בכל הנוגע לערעור. אלא שמחמת שגגה כלשהי התייצב בבית המשפט לעניינים מקומיים - ולא בבית המשפט המחוזי. פרוטוקול בית המשפט המחוזי אינו סותר עובדה זו. מפי בא כוח המשיבה נרשם: "שוחחתי עם המשיב 2 הוא ידע על מועד הדיון ואף הביע נכונות להגיע.". אין באמירה זו דבר באשר להדגשה כי הדיון יתקיים בבית המשפט המחוזי. לא מן הנמנע, כי כך הם פני הדברים מפני שהדבר נראה מובן מאליו לבא כוח המשיבה ולבית המשפט המחוזי הנכבד. אולם אין משמעות הדבר בהכרח, כי עובדה זו היתה מובנת מאליה גם למבקשים - וכאמור בתצהירו של המבקש נטען כי לא כך הוא הדבר. בנסיבות אלו, ועל דרך ההיקש מתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקשים הציגו הסבר מתקבל על הדעת לאיחורם. אי לכך, איני מוצא מקום למנוע מהם את האפשרות להגשת בקשת רשות ערעור. המועד להגשתה של זו מוארך כמבוקש.