בג"ץ 5208/09 נאדל אבו שאבב נ. משרד הפנים

הנשיאה ד' ביניש:

העותר 1 היפנה עתירתו כנגד החלטת שר הפנים אשר קיבל את המלצת הוועדה ההומניטרית על פי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן: חוק הכניסה ) שלא להתיר את כניסתו של העותר 2 מעזה לישראל ולא ליתן לו היתר שהייה בישראל, כמבוקש על ידי אביו, העותר 1.

העותר 1, האב, התגרש מאשתו החיה בעזה בשנת 1995 והאשה נותרה בעזה עם שלושת ילדיה, שהקטן בהם יליד 1993 הוא העותר 2. לעותר 1 מעמד של תושב קבע בישראל אותו קיבל עקב נישואיו לאזרחית ישראלית. בקיץ 2007 הגיש העותר 1 בקשה לאפשר לבנו החי בעזה להיכנס לישראל ולקבל כאן מעמד מטעמים הומניטריים. לאחר הליכים שהתנהלו בעניין זה גם בפני בית המשפט לענינים מנהליים, הופנה העותר לוועדה המיוחדת על פי חוק הכניסה הדנה במקרים חריגים הומניטריים.

הטעם ההומניטרי שבגינו נתבקשה האפשרות להביא את העותר 2 הוא בכך שהבן שחי בעזה היה עד לאותו מועד בהשגחת סבו וסבתו שטיפלו בו עד שנפטרו. הנער סבל מבעיות נפשיות ואף הוגשה לוועדה ההומניטרית תעודה של פסיכיאטר המטפל בו שתיאר את בעיותיו כבעל

הפרעת אישיות גבולית, כמי שמקבל טיפול תרופתי, וכמי שזקוק לטיפול פסיכיאטרי במרכז רפואי.

הוועדה ההומניטרית דחתה את בקשת העותר משום שהתרשמה כי העותר 1 לא היה אף פעם הורה משמורן של העותר 2 ואחיותיו. הילד הושאר בטיפולם של הוריו הקשישים של העותר ועם אמו שטיפלה באחיותיו. הוועדה התרשמה גם מהתעודה הרפואית שהוגשה לה, כי הנער אכן מקבל טיפול רפואי ראוי בהימצאותו בעזה. בנסיבות אלה דחתה את הבקשה ושר הפנים קיבל את המלצתה.

אין ספק כי העותר 2 הוא צעיר הראוי לאמפתיה וסיוע, אך הוא נמצא ליד אמו; היום נמסר לנו שהוא עם דודיו, והוא מקבל טיפול רפואי. העותר 1 לא סייע לכל אלה בכל שנותיו של הקטין.

בהתחשב בשיקול הדעת המסור לוועדה ובמכלול נסיבות עניינם של העותרים, לא ראינו עילה להתערב בהחלטת המשיב והעתירה נדחית.