בג"ץ 522/20 רוני שוורץ נ. המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות

השופט א' שטיין:

1.

עתירה זו מבקשת כי נוציא מלפנינו צו-על-תנאי המכוון אל המשיב, המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: המרכז ), והמורה לו להתייצב וליתן טעם מדוע לא יפרוס את חובו של העותר לתשלומים חודשיים בסכום התואם את יכולתו, ומדוע לא יבטל את העיקולים שהטיל על רכבו הרפואי, על קצבת הניידות ועל חשבונות הבנק של העותר.

2.

החוב שבו עסקינן כולל, בין היתר, קנס פלילי ופיצויים לנפגעי עבירה אשר הוטלו על העותר בעקבות הרשעתו – בגדרם של שני תיקים נפרדים – בעבירות מרמה, זיוף והונאה בהיקף של 2,750,000 דולר ארה"ב ובהשמטת הכנסות בשיעור של 1,450,000 דולר ארה"ב מדו"חות מס שונים (להלן: החוב ). החוב תלוי ועומד נגד העותר זה י"ג שנים, ושיעורו, לפי הרשום במרכז, הוא 2,087,194 ₪ נכון לחודש מרץ ש"ז. מתוך סכום זה, פרע העותר 52,661 ₪, 2.5% מסך חובו. הווה אומר: מדובר בקצב פירעון של כ-0.2% בשנה, ותו לא; והדברים מדברים בעד עצמם. בקצב זה, החוב, שצובר ריבית והצמדה, לא ייפרע לעולם.

3.

מצבו הרפואי של העותר איננו קל, בלשון המעטה. הוא מוכר כנכה צה"ל; מתנייד בעזרת כיסא גלגלים; וזקוק לרכב רפואי. העותר מחזיק כעת בשני רכבים רפואיים: זה לא מכבר, הוא רכש רכב רפואי חדש בעזרת הלוואה שקיבל מבת זוגו לשעבר; רכבו הישן עוקל, ברישום בלבד, על ידי המרכז במסגרת הליכי גבייתו של החוב. עיקול זה והעיקולים על כספי העותר כמצויין לעיל הוטלו מכוחם של סעיף 3 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הגבייה ) ופקודת המסים (גביה).

4.

המחלוקת שבין בעלי הדין הינה עובדתית בעיקרה. העותר מציג את עצמו כנטול אמצעים, ואילו המרכז סבור שהדבר אינו כך – זאת, לשיטתו, מאחר שהעותר נמנע מלחשוף את מצבו הכלכלי האמיתי; ובהקשר זה יש לזכור שמדובר באדם שהתנסה במעשי רמייה מתוחכמים. בנסיבות אלו, המרכז סבור כי פריסת תשלום-החוב המבוקשת על ידי העותר – 1,000 ₪ לחודש – איננה ריאלית בהתחשב בגובה החוב; ואילו העיקולים שהוטלו על כספו ועל רכושו של העותר, מבלי למנוע ממנו שימוש ברכבו הרפואי, עולים בקנה אחד עם עיקרון-העל של אכיפת החובות במדינתנו, אשר מתיר לרשויות האכיפה לייעל ולשכלל את "דרכי הירידה לנכסי החייב, ולא ירידה לחיי החייב" (כדברי המשנה לנשיא מ' אלון בבג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים , פ"ד מז(4) 715, 760 (1993)). לטענת המרכז, "באיזון בין האינטרס בהגנה על הזוכים, בראשם נפגעי העבירה אותה ביצע העותר, לבין היקף הפגיעה בזכויות העותר הנפגעות, ידם של הראשונים על העלינה".

5.

המרכז הפעיל אפוא בעניינו של העותר שיקול דעת שניתן לו במסגרתו של חוק הגבייה; בשיקול דעת זה לא נמצא שום פגם, והעותר ממילא לא הצביע בעתירתו ובטיעונו לפנינו על שום פגם כזה. טענותיו וחישוביו של העותר באשר לחוב ולאפשרות פריסתו, הם עניין שבינו לבין המרכז; עיקול על רכבו הרפואי של העותר הוטל בדרך של רישום בלבד מבלי למנוע את עצם השימוש ברכב; עיקולים שהוטלו על חשבונות פיננסיים נועדו למנוע את הברחת הכספים ולסייע בידי המרכז במימושו של החוב; ובדרך בה ראה המרכז לאזן בין צרכי מחייתו של העותר לבין גביית חובו ומטרותיה, לרבות העיקולים, לא נוכל להתערב (ראו והשוו: בג"ץ 4367/12 שיבלי נ' המרכז לגביית קנסות , פסקה 5 (24.6.2013); בג"ץ 2960/16 שלמה נ' המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות , פסקה 8 (10.7.2016); וכן בג"ץ 4476/16 עמרני נ' מדינת ישראל – המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות , פסקה 7 (14.7.2016)).

6.

דין העתירה להידחות אפוא.

7.

לצד זאת, אעיר שתי הערות. ראשית, העותר יוכל לשוב ולפנות למרכז בבקשה מחודשת לפריסת חובו – ובלבד שיגלה באופן מלא וללא כחל ושרק את מצבו הכלכלי. במסגרת זו, יהא על העותר להציג בפני המרכז כל מסמך ומידע שיידרש; ואם כך יעשה, ישמע המרכז את טענותיו בלב פתוח ובנפש חפצה. המרכז הביע את נכונותו לזמן את העותר כדי לשמוע את טענותיו ולבחון את המסמכים שבידו; וזאת רשמנו לפנינו.

8.

שנית, לא הוצג בפנינו שום מידע בנוגע לאפשרות העותר לפתוח בהליך

חדש של חדלות פירעון ובמסגרתו לעתור, באופן חריג, לשמיטת חלק מן החוב שמקורו בפיצויים אשר נפסקו לטובת הנפגעים ממעשי המרמה שלו בגדרי פסק הדין הפלילי שמצאו אשם וגזר את עונשו (ראו סעיפים 175(ב) ו-175(ג) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018; וכן ע"א 3376/11 רוזנברג נ' כונס הנכסים הרשמי (6.10.2013); דוד האן, דיני חדלות פירעון – חלק ב 879-877 (2018)). נושא כאמור יכול שיעלה בדין ודברים שבין העותר למרכז.

9.

סוף דבר: הנני מציע לחבריי כי נדחה את העתירה דנן מבלי לחייב את העותר בהוצאות בעת הזאת (זאת, לפנים משורת הדין ובהתחשב במצבו).

ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט מ' מזוז:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין .