בג"ץ 5220/15 יובל בורנשטיין נ. רשות מקרקעי ישראל

השופט ח' מלצר:

1.

בתאריך 28.07.2015 העותרים הגישו עתירה למתן צו על תנאי, שבין היתר יורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יחיל עליהם את החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1318 (להלן:

החלטה מס' 1318 ), שעניינה תשלום דמי היתר בעבור תוספת בניה, שינוי יעוד, ניצול ופיצול מגרש, אשר נכנסה לתוקף בתאריך 24.03.2014, ושונתה בהחלטה מס' 1369, שנכנסה לתוקף בתאריך 28.07.2014.

בעקבות העתירה, ולאחר שעניינם של העותרים נידון בפני ועדת פשרות הפועלת ב רשות מקרקעי ישראל (להלן: הרשות ),

זו נאותה להחיל על העותרים את החלטה מס' 1318 , וכן להשיב להם את הפרש דמי ההיתר שהם שילמו.

2.

בתאריך 24.03.2016 הצדדים הודיעו לבית המשפט על ההסכמות אליהן הם הגיעו, וביקשו למחוק את העתירה. עם זאת, העותרים עמדו על פסיקת הוצאות לטובתם, ועל כן הורינו לצדדים להגיש טיעונים בנושא זה.

3.

העותרים בהודעתם מתאריך 11.04.2016 טענו כי יש לפסוק הוצאות לטובתם נוכח הטיפול המתמשך בבקשתם (להחיל עליהם את החלטה מס' 1318 ), שנמצאה, לשיטתם, בדיעבד כמוצדקת אף שהמשיבים דחו אותה בנימוקים שונים טרם שהוגשה העתירה דנן. לטענת העותרים, הרשות

חזרה בה למעשה מהחלטת הסירוב הקודמת וקיבלה רק עתה את עתירתם במלואה, ואולם היא עשתה כן רק לאחר שהם נאלצו להקדיש שעות רבות בפניות ל רשות , וכן להוציא סכומי כסף בלתי מבוטלים על הטיפול המשפטי, ואף לקחת הלוואות לשם תשלום סכומי היתר שלטענתם הם נדרשו לשלם בניגוד לדין.

4.

המשיבים בתגובתם מתאריך 10.04.2016 טענו כי אמנם על פי הכללים המקובלים – קבלת הסעד המבוקש בעקבות הגשת עתירה הינו שיקול לטובת פסיקת הוצאות לחובת המשיבים. עם זאת, לטענת המשיבים, הם נאותו לבחון את עניינם של העותרים על דרך של פשרה, ובכך חסכו זמן שיפוטי יקר, כמו גם את זמנם של הצדדים. לפיכך המשיבים גרסו כי דין הבקשה להוצאות – להידחות, ולמצער, הם טוענים כי יש לפסוק את ההוצאות לחובתם על הרף הנמוך.

5.

נוכח כל האמור לעיל, ולאחר עיון במכלול החומר ובטענות הצדדים – אנו נותנים תוקף של פסק דין לבקשה המוסכמת למחיקת העתירה שהוגשה על-ידי הצדדים, והמסומנת "א" בתיק בית המשפט ולאמור בה. מעבר לכך, בהתחשב בטיעוני העותרים, ובתגובת המשיבים – המשיבים ישאו בהוצאות העותרים בסך של 8,000 ש"ח.