בג"ץ 5231/07 אוסאמה מסאלמה נ. מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

זוהי עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה למשיבים להעניק לעותרים אישורי כניסה לישראל לצורכי עבודה, ולהסיר את המניעות הביטחונית שהוטלה עליהם.

2.

העותרים הם אב ושני בניו, תושבי בית לחם, העובדים יחדיו בייבוא וייצוא של מוצרי חשמל. העותר 1 הוא בשנות ה-30 לחייו, נשוי ואב לילדים. אחיו, העותר 2, גם הוא בעל משפחה. העותר 3 הוא אבי העותרים 1 ו-2, בן 52, נשוי.

3.

לטענת העותרים, עד שנת 1995 הם עבדו בישראל על פי אישורי המינהל האזרחי שהוענקו להם. הם טוענים, כי באותה שנה נהרג אחיהם של העותרים 1 ו-2 על-ידי כוחות הביטחון. זמן קצר לאחר מכן הגיעו למנהלת התיאום והקישור וביקשו לחדש את אישורי העבודה בישראל, אך נמסר להם כי הם מנועים מבחינה בטחונית מלקבל אישורים בלא שצוין בפניהם כל נימוק לכך. בקשות שונות של העותרים לקבלת היתרי כניסה בשנים 1995-2000 נענו בשלילה.

4.

בשנת 2000 הסיר השב"כ את המניעות הביטחונית שחלה על העותר 1, והוא חזר לעבוד בישראל, על פי היתרי כניסה. לטענתו, בשנת 2006 הוא ביקש לחדש את האישור אך נמסר לו על ידי נציג השב"כ כי הוא מנוע מבחינה בטחונית, ולא ניתן לחדש עבורו את היתרי הכניסה לישראל, אלא אם יסכים לשתף פעולה עם השב"כ במתן מידע מודיעיני. העותר 1 סרב להצעה זו בשל הסיכון לחייו הכרוך בכך, לטענתו. ביום 1.6.06 פנה העותר 1 אל היועץ המשפטי ליהודה ושומרון בבקשה להסיר את המניעה הבטחונית ולספק לו אישור כניסה לישראל. פנייתו נדחתה מטעמי ביטחון, תוך שצויין כי הוא יוכל לפנות שוב כעבור שנה.

נציין, כי מתגובת המשיבים אנו למדים כי העותר 2 לא החזיק בעבר בהיתרי כניסה לישראל, וכי העותר 3 החזיק בארבעה היתרי כניסה לישראל לצורכי מסחר, בין השנים 1998-1999.

5.

בעתירתם טוענים העותרים, בין היתר, כי הגבלת חופש התנועה שלהם אל תוך ישראל נעשית ללא ביסוס עובדתי, תוך חריגה מחובת הסבירות, ללא הנמקה, ותוך הפעלת שיקולים זרים. החלטת המשיבים פוגעת גם בחופש העיסוק שלהם. העותרים מוסיפים, כי בהעדר נימוק של ממש להחלטת המשיבים, נשללת מהם הזכות לדעת את הטעמים העומדים ביסוד הסירוב, ונמנעת מהם האפשרות להתמודד עימם במסגרת זכות השימוע העומדת להם.

6.

עמדת המשיבים הינה, כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. על הסף - מן הטעם כי לתושב האזור אין זכות שבדין להיכנס לישראל, ולא כל שכן לעבוד בה. מעבר לכך, לגופם של דברים, קימת התנגדות גורמי הביטחון לכניסת העותרים לישראל, על רקע קיומו של מידע ביטחוני אודות היותם קשורים לפעילות צבאית וארגונית עניפה של ארגון החמאס. קבלת הסעד המבוקש בעתירה עלול, להערכת גורמי הביטחון, לסכן את שלום הציבור בישראל ואת ביטחונו.

7.

בחנו את טענות הצדדים והגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא, כי אין לתושב האזור זכות שבדין להיכנס לישראל, ולא כל שכן לעבוד בה. משכך, שיקול הדעת הנתון למפקד הצבאי בשאלה אם להעניק היתר כניסה ועבודה כאמור הוא רחב ביותר (בג"צ 239/06 יאמין נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (טרם פורסם, פסק דין מיום 4.3.07) (2007); בג"צ 11809/05 אלסיד נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, פסק דין מיום 14.2.06) (2006); בג"צ 7277/94 פלוני נ' המושל הצבאי לחבל עזה (לא פורסם, פסק דין מיום 29.6.95) (1995)). לא עוד, אלא שבעניינם של העותרים הצביעו המשיבים על טעם מיוחד המונע הענקת היתרי כניסה ועבודה בישראל להם, והוא – מידע בטחוני בדבר קשריהם עם ארגון החמאס, בהיבט הצבאי והארגוני. טעם זה, כשהוא משתלב עם העדר זכותם שבדין של העותרים להיכנס ולעבוד בישראל, די בו כדי לדחות את העתירה על הסף.

8.

העתירה נדחית על הסף, איפוא.