בג"ץ 5233/04 סלימאן סלאמה עבד אלגואד צרמה נ. ועדת המשנה לתיכנון ובניה

השופט א' א' לוי:

1.העותר הינו בעליה של חלקת קרקע בכפר ביתין, הנמצא דרומית-מזרחית לראמאללה, בשטח " C ", הנתון לאחריות ביטחונית ואזרחית של ישראל. ייעוד הקרקע הנו חקלאי, ועל פי התכניות הקיימות ניתן לבנות בו מבנים שגובהם לא יעלה על שתי קומות, ושטחם אינו גדול מ-150 מטר מרובע.

2.בתאריך 1.7.2001 הגיש העותר בקשה לקבלת היתר לבניית בית-מגורים, וביום 24.6.2002 ניתן לו היתר לבנות בית בן שתי קומות – קומת קרקע ומרתף - בשטח כולל של 150 מ"ר. משהשלים העותר את הבנייה, התברר כי בנה מבנה בן שלוש קומות, בשטח כולל של קרוב ל-400 מ"ר, שחרג גם מקו הבניה של החלקה.

3.משאותרה החריגה, ולאחר שניתנה לעותר זכות טיעון בפני ועדת המשנה לפיקוח של מועצת התכנון העליונה, הוצא צו להריסת החלק החורג. עם זאת, נאמר לעותר, כי רשאי הוא להגיש לוועדה בקשה חדשה להיתר העשוי, אם יינתן, להכשיר את החריגה. העותר אכן הגיש בקשה כאמור, אולם היא נדחתה הואיל והיקף הבנייה החורגת עלה בעשרות אחוזים על תוספת הבניה שמוסמכת הוועדה לאשרה.

4.או-אז פנה העותר בבקשה לשינוי ייעוד החלקה, משטח חקלאי לאזור מגורים א'. גם הפעם סורבה בקשתו לאחר שנמצא כי לכפר ביתין תוכנית מתאר מאושרת, ובה שטחי מגורים בעלי כושר קיבול הגדול פי שלושה מתחזית הגידול של הכפר לשנים הקרובות.

5.בעתירה שבפנינו טען העותר כי חרף רישומי המקרקעין שייכת אדמתו לכפר דיר-דבואן, אליו היא קרובה קירבה פיזית, ושעל תשתית החשמל והמים שלו היא נסמכת. כך, במשתמע, יש להגדיר את השטח כקרקע לבניה למגורים ולא כקרקע חקלאית. כמו כן חוזר העותר על טענות שהעלה בפני רשויות התכנון, שתמציתן היא כי לאור ייעוץ שקיבל, ובתום לב, לא סבר כי שטח המרתף שבנה נכלל בגדר שטח הבניה המותרת על פי ההיתר.

6.המשיבים, בתשובתם, מדגישים את החריגה הבוטה שחרג העותר מן ההיתר, על אף לשונו הברורה של מסמך זה, הכתוב בשפה הערבית ומגדיר בלשון פשוטה את שטח הבניה המותר, ואת אופן חלוקתם של אחוזי הבניה בין קומות המבנה, לרבות קומת המרתף. עוד מפנים המשיבים לרישום הזכויות במקרקעין שצירף העותר עצמו לעתירתו, וממנו עולה כי השטח מצוי בתחומי הכפר ביתין.

7.לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות על הסף.

לשונו של ההיתר אשר ניתן לעותר ברורה היא, ונאמר בו כי הבניה המותרת כוללת קומה אחת ומרתף . לפיכך, הניסיון לטעון כי ניתן היה לפרש את ההיתר בדרך שונה, נוגדת את ההיגיון והשכל הישר. באשר לטענה בדבר היות הקרקע שייכת למרחב התכנון של כפר דבואן, גם טענה זו קלוטה מן האוויר, באשר מתוך הנספחים לעתירה עולה בברור כי הקרקע עליה ניתן ההיתר מצויה, הן מבחינת הרישום והן מבחינה התוכניות החלות עליה, בתחומו של הכפר ביתין.

נותרה איפוא שאלה אחת, בדבר סבירות החלטתה של וועדת המשנה לתכנון מקומי, אשר דחתה את התכנית המפורטת שהניח העותר על שולחנה. לעניין זה נביא את הנמקתה של הוועדה לסירוב בלשונה:

"לכפר ביתין ישנה תכנית מתאר מאושרת בעלת כושר קיבול של יותר מ-326 אחוז מהנדרש לצרכי אוכלוסיית הכפר לשנת 2015".

הנמקה זו של הוועדה סבירה היא, ועל כן אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בהחלטתה של רשות התכנון המוסמכת, הן כעניין שבמדיניות (בג"צ 9717/03, 10359 נעלה ואח' נ' המנהל האזרחי ליהודה ושומרון, מועצת התכנון העליונה, טרם פורסם), והן עקב העדר עילה לעשות זאת. מכל הטעמים הללו דינה של העתירה להדחות, וכך אנו עושים.

8.עתירה זו, שאינה מגלה עילה כלשהי להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק, מוטב היה שלא היתה מוגשת כלל, ומשהוגשה, והדבר חייב תגובה של המשיב, אנו מחליטים לחייב את העותר בהוצאות המשיבים בסכום של 5000 ₪.