בג"ץ 5240/02 עז' המנוח אבו צבחה מוסא נ. מדינת ישראל

בין המבקשים למשיבים מתנהלת, בבית-המשפט המחוזי בירושלים, תביעת נזיקין, הנוגעת לרצח המנוח מוסא אבו צבחה על-ידי המשיב 2 (להלן: האירוע).

בגדרי בירור התביעה, דחה בית-המשפט המחוזי (השופט צבי זילברטל), שלוש מהבקשות שהגישו המבקשים: הראשונה – בגדריה נתבקשה המדינה להעביר קטעים שלמים של "יומני מבצעים" מבלי שיצונזרו, ולחלופין, שתוצא תעודת חסיון על כל חלק שתחליט לצנזר – נדחתה לאחר שבית-המשפט מצא כי המבקשים לא הצביעו על רלוואנטיות החומר הנדרש.

הבקשה השנייה, לחיוב המדינה להמציא למבקשים פרטי חיילים, שנכחו באירוע הרצח, נדחתה לאחר שבית-המשפט המחוזי קבע, כי ניתן היה מלכתחילה להכלילם בשאלון, שבשלב הקדם-משפט, וכי הצדדים התעלמו מקביעותיו החוזרות של בית-המשפט, בעניין סיום ההליכים המוקדמים. ומה עוד, שהמבקשים לא הצביעו על נתון חדש שנתברר להם רק בעת שמיעת העדויות, או על-כך שבידיהם מצוי או יכול היה להיות מצוי כבר כל החומר ממנו יכלו הם ללמוד פרטים אלה.

בעניין הבקשה השלישית, כי יומצא למבקשים הנוהל העוסק במסירת כלי נשק לאזרחים, קבע בית-המשפט המחוזי כי המבקשים לא סיפקו הסבר לכך שלא יוכלו הם להסתפק במסמך שבעניין זה, שלטענת המדינה צורף כבר לתצהיר גילוי המסמכים מטעמה.

מכאן הבקשה שבפנַי. אשר לבקשה הראשונה, חזרו המבקשים על טענותיהם בדבר החובה לאפשר להם גילוי מלא, כל עוד לא הוצאה תעודת חסיון, וכן טענו כי אין להטיל על כתפיהם את הנטל להוכחת רלוואנטיות הקטעים המצונזרים. זאת, בפרט במקרה זה, בו יתקשו הם להרים את הנטל, שכן קטעים שלמים של המסמכים "הושחרו" מטעמי חסיון. בעניין זה השיבה המדינה, כי ניתן לראות בנקל שהקטעים שנמחקו אינם רלוואנטיים. בנוסף, הציעה המדינה, שהחומר, שלטענתה איננו בעל רגישות ביטחונית גבוהה במיוחד, יועמד לעיון בית-המשפט הדן בהליך.

אשר לעניין השני, טענו המבקשים כי טעמים מיוחדים, כמו-גם החשש מגרימת עיוות דין, מצדיקים היעתרות לבקשתם אף בשלב המאוחר לקדם-המשפט, שכן לא הייתה להם כל דרך לאתר את שמות החיילים כאמור, מה גם שהצורך בשמות נתעורר אצלם רק בעקבות עדות המשיב 2. המדינה, מצדה, נסמכה על החלטת בית-משפט קמא, ואף טענה כי שמות אלה מופיעים בהכרעת הדין במשפטו של המשיב 2, המהווה ראיה בתיק, ושאותה צירפו לתשובתם.

לבסוף, לעניין הבקשה השלישית, חולקים המבקשים על קביעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי, בטוענם כי אף המדינה טענה שהמסמך אך הוזכר, ולא שהוא הועבר לרשותם, וממילא הם לא קיבלוהו. המדינה, בתשובתה, טענה שבית-המשפט המחוזי אכן היה מודע לכך שלא קיבלו את המסמך, ובנוסף, מאחר שההליך כבר נמצא לאחר שלב ההוכחות, אין מקום להחזיר את ניהול המשפט לראשיתו. לבסוף, חלקה היא, לעניין שתי הבקשות האחרונות, על טענת המבקשים, כי קיימים טעמים מיוחדים וחשש לעיוות דין המצדיקים את קבלת הבקשה.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

בעניין הראשון, אין חולק כי מכלול החומר מ"יומני המבצעים" הוא רלוואנטי. על-כן, המדינה, כבעלת דין, אינה יכולה להחליט למחוק קטעים, שעל-פי קביעתה אינם רלוואנטיים, מאחר שקביעה שכזו אינה בידיה. אין מקום לדרוש מבעל-דין לעמוד על רלוואנטיות חומר, שהוא לא יכול לראותו, ואף אין לדרוש ממנו לסמוך על הודעת המדינה, כבעלת דין, לפיה החומר שנמחק אינו יכול להיות רלוואנטי לתביעה. על המדינה להוציא תעודת חסיון, כדי שאז יוכלו המבקשים לבקש להסירה לפי סעיפים 44 ו-46 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, וכתוצאה מכך העניין יידון בפני שופט בית-משפט זה. אם כטענת המדינה, החומר איננו רגיש במיוחד, ממילא עומדת לה האפשרות להעבירו במלואו וללא צנזור.

אשר לשתי הבקשות האחרות, מאחר שאין למדינה התנגדות עקרונית לכך שהמבקשים יעיינו בחומר, ואף טוענת כי הוא יכול היה להיות כבר מצוי בידם, מוטב היה לו הייתה המדינה מוסרת למבקשים את המידע, כמבוקש, וחוסכת בכך את הצורך בקיום ההליכים המשפטיים, שנתעורר עקב סירובה לעשות כן.

אשר-על-כן, מורה אני, כי על המדינה להעביר למבקשים את החלקים הרלוואנטיים מ"יומני המבצעים", מבלי שיצונזרו, את פרטי החיילים שנכחו באירוע, ואת נהלי מסירת כלי נשק לאזרחים. ברי, כי, ככל שתמצא זאת לנכון, שמורה למדינה הזכות להוציא תעודת חסיון על המידע האמור.

המדינה תשא בהוצאות המבקשים בסך כולל של 20,000 ש"ח.