בג"ץ 5263/07 אלכסנדר קריבושין נ. משרד הפנים - שר הפנים

השופט א' גרוניס :

1.

עתירה למתן צו על תנאי מיום 14.6.07, שעניינה בקשת העותרים למנוע את הרחקת העותרת 2 (להלן – העותרת), היא אשתו של העותר 1 (להלן – העותר), מישראל וליתן לעותרת רישיון ישיבה בישראל.

2.

נקדים ונאמר, כי לאחר גלגולים רבים, הודיעו המשיבים ביום 14.1.10 על החלטתם להעניק לעותרת רישיון שהייה ועבודה בישראל מסוג ב/1 כמבוקש בעתירה. לפי הודעת המשיבים, תוקף הרישיון הוא לחצי שנה, שבסיומה יבחנו המשיבים את עניינה של העותרת על פי הנוהל המקובל. בכך, באה העתירה על סיפוקה ודינה להימחק.

3.

השתלשלות האירועים היא, בתמצית, כדלקמן: העותרת הינה אזרחית אוקראינה. העותר הינו אזרח ישראל. ביום 22.10.99 נכנסה העותרת לישראל באשרת תייר. באותה עת הייתה נשואה העותרת לגבר אחר. אשרת התייר פקעה בחודש ינואר 2000. ביום 6.3.06 נעצרה העותרת בגין שהייה בישראל שלא כחוק. לטענת המשיבים, היא החזיקה באשרה מזויפת. לאחר שנחקרה ונערך לה שימוע, הוצא נגד העותרת צו הרחקה, וביום 15.3.06 הורחקה העותרת לאוקראינה. עוד קודם לכן, במהלך שנת 2005 נפרדה העותרת מבעלה דאז. בין העותרים נרקם קשר זוגי לפני הרחקתה של העותרת מן הארץ. ביום 21.11.06 נסע העותר לאוקראינה וביום 25.11.06 נישאו העותרים בנישואין אזרחיים באוקראינה. כעבור ימים אחדים חזר העותר לישראל. ביום 26.3.07 נכנסה העותרת לישראל, לאחר שכניסתה, באשרת תייר ובכפוף להפקדת ערבות כספית, אושרה על ידי המשיבים. ביום 18.4.07 פנתה העותרת למשיבים בבקשה לקבל רישיון מסוג ב/1, רישיון המאפשר שהייה ועבודה בישראל ושקבלתו היא שלב ב"הליך המדורג" לקבלת אזרחות לבני זוג של אזרחים ישראלים (להלן – הרישיון). ביום 8.5.07, ובעקבות שימוע שנערך לעותרת יומיים קודם לכן, נדחתה בקשת העותרת ונקבע שעליה לעזוב את הארץ בתוך 14 ימים. נימוק המשיבים להחלטה היה, כי הם לא השתכנעו שהעותרים מנהלים חיים משותפים. על החלטה זו ערערו העותרים ביום 9.5.07 בפני המשיבים. משלא נתקבלה תשובה לערעור, מסיבות עליהן חלוקים הצדדים, הוגשה העתירה דנא ביום 14.6.07.

4.

בעתירה תוקפים העותרים את החלטת המשיבים לדחות את בקשת העותרת לקבלת הרישיון. העותרים מציגים ראיות המעידות לטענתם על כנות קשרם הזוגי והנישואין. בהסכמת המשיבים, ניתן ביום 26.6.07 צו ביניים על פיו יימנעו המשיבים מלהרחיק את העותרת מישראל עד להכרעה בעתירה. ביום 16.8.07, ולאחר שניתנה ארכה, הגישו המשיבים את תגובתם לעתירה. בתגובה עמדו המשיבים על דעתם, כי אין ליתן לעותרת רישיון שהייה בישראל. זאת בהתבסס על ראיות שונות המעוררות, כך לטענת המשיבים, ספק רב בנוגע לכנות הקשר בין העותרים. בשל עמדתם הנוכחית של המשיבים, לא ראינו צורך לדון בהרחבה בטענות הצדדים ובפרטי השאלות העובדתיות השנויות במחלוקת ביניהם. ביום 13.11.07 החליט השופט ע' פוגלמן, כי בא כוח העותרים ימסור למשיבים בתוך 20 ימים מסמכים נוספים לתמיכה בטענותיו. כמו כן נקבע באותה החלטה, כי העותרים, ובמידת הצורך גם קרובי משפחה אחרים, יזומנו בהסכמתם לשימוע נוסף ושהצדדים ימסרו הודעה מעדכנת בתוך 90 ימים. בפועל, נערכו לעותרים שני שימועים נוספים, האחד ביום 3.3.08 והשני ביום 19.6.08. רק ביום 17.8.08, בחלוף למעלה מתשעה חודשים מהחלטת השופט פוגלמן ולאחר שלבקשת המשיבים ניתנו להם לא פחות מחמש ארכות, הגישו המשיבים הודעה מעדכנת קצרה מטעמם. בהודעה המעדכנת מסרו המשיבים, כי גם לאחר השימועים הנוספים ולאחר בחינה חוזרת של החומר, עומדת בעינה התנגדותם ליתן רישיון לעותרת. יצוין, כי המשיבים לא מסרו בהודעה המעדכנת כל פרט בנוגע לממצאים שהעלו השימועים או שעלו מבדיקות אחרות שערכו המשיבים בתקופה שחלפה מיום החלטתו של השופט פוגלמן. ביום 30.11.09 קיימנו דיון בעתירה. בתום הדיון ניתן צו על תנאי כמבוקש בעתירה. כמו כן, קצבנו תקופה ארוכה יחסית של 120 ימים להגשת תצהיר תשובה, זאת על מנת שהמשיבים יערכו בדיקות ובירורים נוספים תוך התמקדות במערכת היחסים הנוכחית בין העותרים. ביום 14.1.10 הגישו המשיבים הודעה מטעמם. בהודעה זו נמסר לנו, כי המשיבים החליטו "לעת הזאת, וחרף קיומו של ספק בדבר כנות הקשר, להעניק לעותרת אשרת שהייה ועבודה מסוג ב/1 לתקופה של חצי שנה, כמקובל בהליכים מסוג זה...". יוער, כי ביני לביני ניתנה הארכת מועד נוספת לבקשת המשיבים. נוסיף, כי במהלך התנהלותו של ההליך הגישו העותרים בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט. בקשה זו של העותרים נדחתה. נציין עוד, כי באחת ההחלטות בבקשות המשיבים להארכת מועד, כתבה השופטת ע' ארבל, כי "אם תתקבל העתירה יוכלו העותרים לדרוש הוצאותיהם לאור התנהלות המשיבים בעניין הארכת המועדים...".

5.

בעקבות החלטת המשיבים ליתן רישיון לעותרת ביקשנו מן העותרים בהחלטה מיום 17.1.10 לנמק מדוע לא תימחק העתירה. בהודעה מטעמם לא הביעו העותרים התנגדות למחיקת העתירה. משכך, דין העתירה להימחק. לצד זאת, בנסיבות העניין ראינו לנכון לחייב את המשיבים בהוצאות העותרים. מירב האחריות להתמשכות ההליכים רובצת לפתחם של המשיבים. אף אם קיים למשיבים טעם להטיל ספק בכנות הנישואין, ואין אנו מביעים כל דעה בעניין, נראה כי ניתן היה לבצע את הבדיקות הנדרשות תוך זמן קצר יותר.

6.

העתירה נמחקת. המשיבים ישאו באגרת העתירה ובשכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ש"ח.