בג"ץ 5286/99 סולימאן פתאלי נ. מדינת ישראל

1.העורר, תושב הכפר עג'אר, מואשם בבית-המשפט המחוזי בנצרת בקשירת קשר לסחור בסמים מסוכנים, ביבוא וסחר של הירואין במשקל 100 ק"ג וחשיש במשקל 9550.5 גרם, החזקתו שלא לשימוש עצמי של סם זה, החזקת כלים לשימוש בסמים והדחה בזמן הליכי המשפט. לבקשת התביעה הוא נעצר עד לתום הליכי המשפט.

2.בערר כנגד ההחלטה טען העורר, כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה - עדות שותף לעבירה שאינה נתמכת בראיות אובייקטיביות - אינה מספקת למעצר.

על-פי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-, עדות שותף לעבירה טעונה דבר לחיזוק. השאלה המתעוררת היא אם ראיות לכאורה, הדרושות למעצר, חייבות אף הן לכלול ראיית חיזוק, ואם כך, האם בחומר החקירה מצויות ראיות חיזוק מספיקות.

3.בשאלה אם התוספת הראייתית נכנסת בגדר ראיות לכאורה הדרושות למעצר, קיימות בפסיקה גישות שונות. השופט בך בב"ש 276/86 מדינת ישראל נ' סיידה, פ"ד מ(2) 161, והשופט מלץ בב"ש 826/86 אדרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) קבעו, כי בהיעדר התוספת הראייתית הדרושה על-פי דין בחומר החקירה, אין לעצור נאשם עד תום ההליכים, שכן הסיכוי רב כי ייצא זכאי בדינו; ואילו השופטת נתניהו בבש"פ 490/87 שחאור ואח' נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) והשופט קדמי בבש"פ 739/89 עטאללה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) פסקו, שבהליך המעצר אין צורך לבחון אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצויה התוספת הראייתית הדרושה על-פי דין. כך סברתי גם אני בבש"פ 1211,1321/94 בונפיטי ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם). זאת, על-יסוד ההלכה כי ראיות לכאורה הדרושות למעצר הן אותן ראיות המעבירות לנאשם את הנטל להשיב לאשמה, כאמור בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-. לגבי ראיות אלה נפסק, כי די בעדות דלה ובסיסית המסבכת את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב-האישום, כדי להעביר אליו את הנטל להשיב לאשמה. אלא, שההלכה היום היא כי אין זהות בין ראיות לכאורה על-פי סעיף 158 המשפיעות כאמור על סדר הדין הפלילי בלבד, לבין ראיות לכאורה שעל-בסיסן ניתן לפגוע בחירותו של אדם להרשעה, וכי במקרה האחרון, נדרשות ראיות המקימות סיכוי סביר להרשעה. לאמור, כי על-פי חומר הראיות שבידי התביעה, סביר הוא כי יעלה בידיה לעמוד בנטל להוכיח את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (להלן: בש"פ זאדה ), בע' 145. היעדר תוספת ראייתית בחומר החקירה, מלמד על קיומו של ספק מובנה בחומר הראיות ושולל, על-כן, סיכוי סביר להרשעה.

4.בענייננו, כתב-האישום מושתת על עדות שותף לעבירה, בן כפרו של העורר שהחשיש נלכד בחזקתו. הלה סיפר, כי המערער שלח אותו להביא את החשיש מגדר המערכת שבין ישראל ללבנון, וכי הוא פעל על-פי הדרכתו. השותף אף סיפר, כי חודשיים לפני קבלת החשיש, העורר עצמו השתתף יחד עימו בקבלת ק"ג סם מסוג הירואין משטח לבנון מידי אדם שהמתין להם מעבר לגדר המערכת.

העורר הכחיש באופן מוחלט כל מעורבות בשתי הפרשיות. ברם, בעימות שנערך בינו לבין השותף, כאשר השניים הושארו לבד ודבריהם הוקלטו ללא ידיעתם, ביקש העורר מהשותף לשנות את העדות למען ילדיו, הבטיח לדאוג לו לייצוג של עורך-דין ואף הרגיע אותו, כי לא יקרה לו דבר אם יעשה כן. כמו כן, נתפסו בבית העורר מאזניים ועליהן שרידי סם. זאת ועוד, מיד לאחר מעצרו, העורר בחר בזכות השתיקה.

בית-המשפט המחוזי ראה באמור לעיל דבר לחיזוק. כידוע, ראיית חיזוק היא "תוספת ראייתית המגדירה את מהימנותו של העד השותף לעבירה, על-ידי אישור פרט רלוואנטי לעבירה בעדותו" (ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1) 66, בע' 71).

5.אין אני סבורה, כי בחירה בזכות השתיקה עשויה לשמש דבר לחיזוק. אף ספק בעיניי, אם למאזניים שנמצאו בביתו של העורר משקל סגולי מספיק לחיזוק עדות של אדם שנלכד בידי המשטרה כשברשותו הסם. לעומת זאת, דברי העורר לשותף בעימות מאששים את גירסתו ומגבירים את מהימנותה. בעניין זה אין לקבל את טענתו של העורר, כי ניתן לפרש את דבריו לשותף בדרך המתיישבת עם גירסתו. שכן, הגירסה לפיה העליל עליו השותף, סותרת את תחינותיו כי ישנה את עדותו למען ילדיו, תוך הבטחה כי ידאג לו לייצוג. הדעת נותנת, כי לו בעלילה היה מדובר, היה מביע זעמו על העלילה ואומר דברים מפורשים בעניין זה. מסקנתי היא, איפוא, כי בחומר החקירה מצוי הדבר לחיזוק הנדרש לעדות שותף לעבירה.

אשר-על-כן, אני דוחה את הערר.