בג"ץ 5295/04 מילחם נוהא סמיח נ. שר הפנים

השופט א' א' לוי:

עניינה של העתירה הוא בבקשתה של עותרת 1, אזרחית ישראלית, לאיחוד משפחות עם בעלה, עותר 2, תושב הרשות הפלסטינית. מן העתירה ומן התגובה לה עולה, כי העותרים נישאו זה לזו ביום 9.4.98, ובתאריך 26.1.99 הגישו את בקשתם לאיחוד משפחות. בחודש אוגוסט 2001 הודיע ראש ענף אשרות במינהל האוכלוסין בנצרת, כי הבקשה סורבה עקב התנגדותם של גורמי הביטחון. העותרים, אשר לא השלימו עם החלטה זו, הגישו עתירה לבית משפט זה (בג"צ 6957/02), ובמהלך הדיון בה בחודש מרץ 2003, ביקש הפרקליט שייצג את העותרים אותה עת לחזור בו מהעתירה והיא נמחקה.

העותרים חזרו ובאו בשעריו של בית משפט זה, ובפיהם עתירה זהה לאיחוד משפחות. דא עקא, מתוך נימוקי העתירה לא ברור כלל מה השינוי שחל בנסיבות אשר הצדיק הגשתה של עתירה מחודשת. העותרים לא טרחו להבהיר אם חזרו ופנו למשיב; אם היו בפיהם נימוקים אשר הצדיקו שינוי בהחלטה הקודמת בעניינם; ומה היתה תשובתו של המשיב. במקום לפרט את כל אלה הסתפק בא-כוח העותרים בשני משפטים סתמיים: "בתאריך 30.3.03 כב' בית המשפט נתן פסק דין לפיו העתירה נמחקה וזאת לאור בקשתם מאחר והם חזרו בהם מן העתירה ... לאור דחיית בקשת העותרים מטעם המשיב אין לעותרים כל תרופה אלא לפנות לבית משפט נכבד זה".

כך אין מגישים עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, ובמיוחד כאשר לא מפורטות בה עובדות מהותיות כמו זו שטעמים שבביטחון המדינה עמדו בבסיס ההחלטה הקודמת לדחות את הבקשה לאיחוד משפחות. חמורה שבעתיים היא העובדה שבעתירה נטען כי עותר 2 הנו "אדם חיובי ופוזיטיבי", כהגדרתו של בא-כוח העותרים בסעיף 7 לעתירה, בעוד שעותר זה הורשע בעבר בביצוען של עבירות נגד ביטחון המדינה, ואף נשא בעונש מאסר בן מספר שנים.

לנוכח כל האמור, דינה של העתירה להדחות על הסף, וכך אנו עושים.