בג"ץ 5343/97 אגריראת סאלם נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 354/97), על פי הודאתו, בעבירה של סחר בסמים מסוכנים לפי הסעיפים 13 ו- 19א לפקודת הסמים המסוכנים, ונדון ל- 30 חודשים מאסר לריצוי בפועל ולשלוש שנים מאסר על תנאי.

בבסיס הרשעתו של המערער, עומדת מכירת כשמונה ק"ג מריחואנה, תמורת כעשרת אלפים ש"ח - יחד עם אחר - לשני אנשי משטרה סמויים; וזאת - על פי סיכום מוקדם עם אחד, נאסר פארוק, שכפי שהתברר מאוחר יותר פעל בפרשה זו בעצה אחת עם המשטרה.

הערעור מכוון כנגד גזר הדין. טענתו המרכזית של ב"כ המערער היא, כי בית המשפט לא נתן משקל נאות לנסיבותיו האישיות של מרשו ולכך כי אותו פארוק נאסר "הדיחו" למעשה, לביצוע העבירה.

עיון בגזר הדין מלמד כי נסיבות האישיות של המערער לא נעלמו מבית המשפט המחוזי. בית המשפט היה ער לכך: שהנאשם משרת כגשש בצה"ל, כי אביו שהיה אף הוא גשש נהרג בהיתקלות עם מחבלים, כי על אף גילו הצעיר - עשרים וחמש - הוא נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים וכי המיט במעשהו חרפה על משפחתו. כן היה בית המשפט מודע לכך כי זו הרשעתו הראשונה של המערער, כי אותו נאסר פארוק פיתה אותו לעשות את המעשה וכי בעקבות הרשעתו יפוטר מן השירות בצה"ל ללא פיצויים.

על אף כל אלה, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי יש להחמיר עם המערער, בהתחשב בכך שבעבירות הסמים גובר השיקול ההרתעתי על נסיבות אישיות.

ב"כ של המערער הסב את תשומת לבנו גם לכך, כי בינתיים הסתיים משפטו של שותפו של שולחו - עמראני מוסא - ונגזר עליו עונש של 18 חודשים מאסר לריצוי בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי; ובקש מאתנו לצמצם במידה משמעותית את הפער שבין עונשי המאסר בפועל שנגזרו על השניים. ב"כ של המערער אינו מתעלם מכך כי חלקו של מרשו בפרשה נושא ההרשעה גדול מחלקו של שותפו; ברם, לטעמו, אין ההבדל שבין השניים מצדיק פער כה גדול בין עונשי המאסר בפועל שעל כל אחד מהם לרצות.

לא נוכל להיעתר למערער: חלקו במכירת הסם שונה מהותית מחלקו של שותפו - הוא היה ה"סוחר" בעוד ששותפו רק עזר לצידו - וההבחנה ביניהם בדין יסודה; ואילו היענותו להצעתו של נאסר פארוק לספק לו את הסמים לא היתה תולדה של הדחה מצידו של האחרון - כפי שטוען הסניגור - אלא אי עמידה בפני הפיתוי לעשיית רווח קל.

אכן, העונש שנגזר על המערער אינו קל בהתחשב בנסיבותיו האישיות ובעברו הנקי. ברם, בדין קבע בית המשפט המחוזי שבעבירות של סחר בסמים יש ליתן לגורם ההרתעתי משקל מכריע וכי נסיבות אישיות חייבות לסגת מלפניו.

חזרנו ובחנו את טענותיו של ב"כ המערער - אשר עשה כל שניתן להיעשות למען מרשו - ולא מצאנו עילה להתערב בגזר הדין.

הערעור נדחה.