בג"ץ 5346/19 פלוני נ. פלוני

השופט א' שטיין:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי שיופנה כלפי המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (להלן: בית הדין האזורי ), והמשיב 3, בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול ), ואשר יחייבם ליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסקי הדין שניתנו על ידיהם ביום 25.11.2017 וביום 26.6.2019, בהתאמה, במסגרתם נקבע הסדר חלוקת הרכוש בין העותר והמשיבה 1.

2.

העותר והמשיבה 1 התגרשו ביום 24.11.2011. ענייניהם הרכושיים נדונו לפני בית הדין האזורי בתיק 820159/4 והוכרעו בפסק הדין מיום 25.11.2017 (להלן: פסק הדין קמא ). במסגרת פסק דין זה אימץ בית הדין האזורי את חוות דעת המומחה מטעמו בנוגע לחלוקת הזכויות הפנסיוניות של הצדדים על דרך היוונן ודחה את האמור בחוות דעת זו בנוגע להערכת שוויין של מניות המצויות בהחזקת העותר. חלף הערכת השווי שהוצעה על ידי המומחה, בחר בית הדין האזורי להעריך את המניות האמורות על דרך של פשרה ואומדנא והעריכן כשוות 100,000 ₪.

3.

העותר הגיש ערעור על פסק הדין קמא. בין היתר, ערעורו התמקד בשתי הקביעות שתוארו לעיל. ערעור זה נדחה על ידי בית הדין הגדול בפסק הדין מיום 26.6.2019 (להלן: פסק הדין בערעור ). בית הדין הגדול קבע בפסק דינו כי "(ב)פסק הדין נשוא הערעור דן בית הדין קמא בכל טיעוני האיש ולאחר שניתח היטב את טיעוני האיש דחה את כל הטיעונים בנימוקים מניחים את הדעת, אשר על כן מסקנת פסק הדין קמא מקובלת עלינו לחלוטין ואינה זקוקה לחיזוקים נוספים".

4.

בעתירה שלפנינו תוקף העותר את פסק הדין קמא ואת פסק הדין שבערעור ומבקש לבטלם. לטענתו, המומחה שמונה על ידי בית הדין האזורי שימש כמומחה בעניינים אחרים שקשורים לעבודתה של המשיבה 1, דבר אשר מצדיק את פסילתה של חוות הדעת. כמו כן טוען העותר כי לא היה מקום לאמץ את חוות הדעת בכל הנוגע להיוון הזכויות הפנסיוניות של הצדדים באופן המנוגד לקביעת בית הדין במהלך הדיון מיום 2.5.2016 כי האיזון הפנסיוני יבוצע בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד-2014 (ראו פרוטוקול הדיון בעמוד 10, שורה 255). לבסוף טוען העותר, כי טעה בית הדין האזורי בקביעת שווי המניות שבהחזקתו, שכן, לדבריו, מניות אלו נעדרות סחירות וחסרות ערך. לכל אלו מוסיף העותר את תלונתו כי לא זכה ליומו בבתי הדין – האזורי והגדול – וכי בית הדין הגדול דחה את ערעורו מבלי לדון בטענותיו לגופן. לטענת העותר, פסקי הדין הנ"ל ניתנו תוך חריגה מסמכות אשר מצדיקה מתן סעד מן הצדק.

5.

לאחר עיון בעתירה ובנספחיה וכן בפסק הדין קמא ובפסק הדין שבערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של עתירה זו להידחות על הסף – זאת, מבלי לבקש את תגובת המשיבים. הלכה היא עמנו כי בית משפט זה לא יתערב בפסק דינו של בית דין דתי אלא במקרים צרים ומוגדרים, בהימצא אחד הפגמים כדלקמן: (1) חריגה מסמכות; (2) סטייה ברורה מהוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי שניתן לראות בה חריגה מסמכות או טעות בדין גלויה ומוכחת על פני הפסק, שהיא כמוה כחריגה מסמכות (ראו בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה , פ"ד לח(1) 673 (1984); בג"ץ 187/54 ברייה נ' קאדי בית הדין השרעי המושלמי, עכו , פ"ד ט 1193 (1955); בג"ץ 202/57 סידיס נ' הנשיא וחברי בית-הדין הרבני הגדול, ירושלים , פ"ד יב 1528 (1958); וכן מאמרו של הפרופסור המנוח מנשה שאווה, "האם סטייה או התעלמות של בית דין דתי מהוראת חוק חילונית המופנית אליו במיוחד, כמוה כ'חריגה מסמכות'" הפרקליט כה 299 (תשל"ב-תשל"ג)); (3) פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; וכן (4) כאשר בית משפט זה מגיע לידי מסקנה כי יש להושיט לעותר סעד מן הצדק שאיננו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (ראו, למשל: בג"ץ 7395/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה 11 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם (21.1.2008)).

6.

בית הדין האזורי הוציא מלפניו פסק דין מעמיק ומנומק שאושר על ידי בית הדין הגדול. העותר לא הצליח להראות כי נפל פגם כלשהו, קל וחומר פגם שיורד לשורש העניין, בהליכים שנוהלו בבתי הדין ובפסקי הדין שבתי דין אלה נתנו. הטענות שהעותר מעלה הן בעלות אופי ערעורי מובהק; ומן הידועות הוא שבית משפט זה ביושבו כבית משפט גבוה לצדק איננו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים ואיננו מתערב, בפרט, בטענות אשר באות לתקוף ממצאים עובדתיים שנקבעו על יסוד עדויות וראיות אחרות.

7.

לאור כל האמור, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה המשיבים, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.