בג"ץ 5359/08 סארה סראחנה נ. הממונה על המחוז לענייני המרת הדת במשרד הפנים

השופט א' א' לוי:

עובדיה יצחק צופי (להלן: המנוח), נולד בשנת 1918 ונפטר ביום 30.10.06. העותרת היא מוסלמית, ילידת שנת 1946. נטען, כי בשנת 1997 התאסלם המנוח בפני שני עדים, ובפברואר 2001 נשא את העותרת לאשה בטכס שרעי פרטי. בחודש מרץ 2003 התייצב המנוח בפני בית הדין השרעי בירושלים, שם הצהיר כי התאסלם, ולאור זאת החליט בית הדין כי המנוח " הינו מוסלמי החל מחודש דצמבר 1997". כאמור, נטען כי המנוח והעותרת נישאו כבר בשנת 2001 בטכס פרטי, ועל סמך הצהרתם של בני הזוג הכריז עליהם בית הדין השרעי, בחודש אוגוסט 2005, כנשואים. משהלך המנוח לבית עולמו בתחילת שנת 2006, פנתה העותרת לבית הדין השרעי, בפניו הצהירה כי למנוח אין יורשים אחרים אף שידעה כי הוא אב לילדים מנישואיו הראשונים, ובית הדין הכריז עליה כיורשת היחידה של עיזבון המנוח. משפנתה העותרת למשיבים לרשום את המרת דתו של המנוח (לאחר מותו) ולהכיר בנישואיהם – בקשתה נדחתה, וכנגד החלטה זו מופנית העתירה שבפנינו.

דינה של העתירה להידחות, ולכך שני טעמים של עיקר: ראשית, לעתירה לא צורפו בעלי-דין אשר עלולים להיפגע אם יינתן לעותרת הסעד אותו היא מבקשת, לדוגמה, שני ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, שעקב יישום צו הירושה של בית הדין השרעי, עלולים להיות מנושלים מעיזבון אביהם. שנית, רישום המרת דתו של אדם, מוסדרת בפקודת העדה הדתית (המרה). בסעיף 2 לפקודה נאמר כי המבקש לרשום את המרת דתו, עליו לקבל מראש העדה אליה הוא מבקש להצטרף אישור על קבלתו לעדה האחרת, ולהודיע על כך למושל המחוז . כאמור, נטען כי המנוח המיר את דתו כבר בשנת 1997, אולם הוא מעולם לא פנה ולא ביקש כי ההמרה תוכר על ידי משיב 1. יתרה מכך, בשנת 1998, כשנה לאחר שהמנוח המיר את דתו, הונפקה לו תעודת זהות חדשה, והוא לא ביקש לשנות את פרטי הרישום בסעיפי הדת והלאום. ואם בכך לא די, התברר כי המנוח נטמן בבית עלמין יהודי, בחלקת קבר אותה קנה בחייו, ולצד אשתו הראשונה.

לא ראינו צורך להכריע בשאלה אם לצורך אישור המרת הדת היה על המנוח להתייצב בעצמו בפני משיב 1, או די היה בפנייתה של העותרת לאחר מותו. אנו נוהגים כך הואיל ועל פי התנהלות המנוח בחייו, נראה כי הוא לא התכוון לתת גושפנקא להמרת דתו. מסקנה זו מחייבת מסקנה לכאורית נוספת, היינו, שהצהרותיו של בית הדין השרעי לעניין מעמדו האישי של המנוח, ובכלל זה תוקף נישואיו לעותרת, ניתנו מבלי שבית הדין קנה סמכות לדון בכך עקב כך שהמנוח נותר עד ליום פטירתו רשום כיהודי.

נוכח האמור, אנו מחליטים לדחות את העתירה. עם זאת, אנו טורחים להדגיש כי החלטתנו מצטמצמת לסעדים אשר נתבקשו בגדרה של עתירה זו, ואין כוונתנו לפסוק דבר וחצי דבר בסוגיית הזכאים לרשת את עיזבון המנוח.