בג"ץ 5364/13 גיפס דניאל צבי נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.

עניינה של העתירה דנא בבקשתו של העותר להורות למשיבה לנמק מדוע אישרה את תכנית המתאר המקומית ג/1209, באשר זו פוגעת – כך נטען – באופן בלתי מידתי בקניינו של העותר. לחלופין, מבקש העותר כי תוקצה לו קרקע אחרת "בתחומי הקו הירוק של מדינת ישראל".

רקע

ב.

לפי הנטען בעתירה, העותר ורעייתו, המייצגת בתיק, רכשו – ביום 17.2.97 – מגרש בן חצי דונם בהר שוקף שבכרמל, הידוע כחלק מגוש 11516 חלקה 63. באותו מועד חלה על המגרש תכנית מתאר ג/400, אשר ייעודה העיקרי היה "שטח חקלאי ומרעה".

ג.

בשנת 2002 הופקדה תכנית המתאר המקומית ג/1209 (להלן התכנית ), אותה יזמו הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים והקרן הקיימת לישראל. התכנית נועדה לשמר את השטחים הפתוחים בפארק הכרמל ולשמור עליהם לטובת הציבור, והיא מהווה שינוי לתוכנית מתאר ג/400. לתכנית הוגשו התנגדויות רבות, וכנטען בעתירה (סעיף 10) גם העותר הגיש התנגדות לתכנית.

ד.

נוכח ריבוי ההתנגדויות, מינתה ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המקומית חוקרת לתכנית. ביום 12.4.05, לאחר שמיעת המלצותיה של החוקרת, אושרה התכנית בשינויים מסוימים. על ההחלטה בדבר אישורה של התכנית הוגשו עררים לועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית, וזו אישרה את התכנית בשינויים. עתירות מנהליות שהוגשו כנגד ההחלטות בדבר אישור התכנית (עת"מ 4377/07, עת"מ 4385/07) נדחו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (השופט שפירא) מיום 15.5.11. בפסק הדין נאמר, בין היתר, כי "בהתחשב בכך שההחלטה שבנדון מתירה את המשך העיבוד החקלאי והרעייה בשטחים החקלאיים, הרי שאין מבחינה מעשית באישור התוכנית משום הגבלת אפשרויות השימוש בחלקות שהיו בידי העותרים קודם לאישורה ומשום פגיעה בקניינם המהווה הצדקה להתערבות", וכי "ההחלטה שבנדון הינה החלטה סבירה ומידתית, שניתנה לאחר שקילת השיקולים הרלוונטיים וקיום הליך ארוך במסגרתו נשמעו כל ההתנגדויות וטענות כל הנוגעים בדבר ושלא נפל בה פגם המצדיק התערבות של בית המשפט לעניינים מנהליים".

העתירה

ה.

בעתירה נטען, כי התכנית פוגעת פגיעה שאינה מידתית בקניינו של העותר, וכי הדיון במידתיותה של הפגיעה ובתכליתה צריך שייעשה בערכאות שיפוטיות ולא בפני מוסדות התכנון. עוד נטען, כי יש מקום להתערבות משיקולי צדק.

ו.

בתגובת המשיבה מיום 17.9.13 נטען, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בבית המשפט לעניינים מנהליים; מחמת השיהוי שדבק בה; ומחמת אי-צירופם של משיבים רלבנטיים.

ז.

בהחלטה מיום 17.9.13 נתבקש העותר להודיע, האם נוכח האמור בתגובת המשיבה עודנו עומד על עתירתו. ואולם, בימים 18.9.13 ו-24.9.13 השיב העותר – ללא נטילת רשות – לתגובת המשיבה. בין היתר נטען, כי המשיבה לא הוכיחה קיומו של שיהוי אובייקטיבי, וכי בית המשפט רשאי להורות על צירופם של גורמים נוספים כצדדים לעתירות.

הכרעה

ח.

לאחר העיון, חוששנו כי לא נוכל להיעתר לעתירה.

ט.

לפי סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 ביחד עם פרט 10 לתוספת הראשונה לחוק זה, מוסמך בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה שעניינה תכנית מתאר מקומית. ואכן, כמפורט מעלה, לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה הוגשו שתי עתירות כנגד ההחלטה בדבר אישורה של התכנית, ואלה נדחו בסופו של יום. לעותר עמד איפוא סעד חלופי בדמות פניה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ודי בכך שלא להיעתר לעתירה. מובהר, כי אין בכך כדי להביע דעה בנוגע לעיתויה של הפניה לבית המשפט לעניינים מנהליים, אם וככל שיחליט העותר לעשות כן.

י.

לאמור מעלה מתווסף השיהוי הכבד שדבק בעתירה. העתירה הוגשה כ שש שנים (!) לאחר שהתכנית אושרה באופן סופי במוסדות התכנון (ולמעלה משנתיים לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים), וכפי שעולה מן העתירה עצמה – העותר ורעייתו היו מעורבים בהליך התכנוני. לשיהוי זה, מטבע הדברים, נודעת משמעות בהחלטתו של בית המשפט הלהידרש לעתירה אם לאו.

יא.

טרם חתימה נוסיף, כי מן הראוי היה שהמשיבה לא תסתפק בהעלאתן של טענות סף ותתייחס, ולוא בתמצית, אף לגוף הדברים, על מנת שהתמונה הכוללת תהא פרושה בפני בית המשפט. עם זאת, נוכח האמור מעלה, ובפרט נוכח העובדה כי ההחלטה בדבר אישורה של התכנית נדונה בבית המשפט לעניינים מנהליים, לא מצאנו להורות למשיבה להגיש תגובה משלימה.

כללם של דברים

יב.

אין בידינו איפוא להיעתר לעתירה.