פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
5397/97
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערערים
:
1.
אליהוד יערי, עו"ד
2.
אברהם שדה, מהנדס
נגד
המשיבים
:
1.
יצחק אינדיג, עו"ד
2.
כהן זאב, מהנדס ושמאי מקרקעין מוסמך
3.
שומרוני אמירה
4.
בנימיני מרים
5.
צבי גבאי
ערעור פסלות שופט
על החלטתו של בית משפט
השלום
בתל-אביב-יפו, מיום 1.8.97, בת.א.
43866/92,
שניתנה על ידי כבוד השופטת
ר'
משל-שהם
בשם
המערערים: עו"ד אבנר מנוסביץ
בשם
משיב מס' 1: בעצמו
בשם
משיב מס' 2: עו"ד יהודה טוניק; עו"ד חגי
אורן
בשם
משיבות מס' 3 ו4-: עו"ד רפאל פרקש
בשם
משיב מס' 5: עו"ד אברהם וינס
פסק-דין
ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו
(כב' השופטת ר' משל-שהם) מיום 1.8.97, שדחה את בקשת המערערים, כי בית המשפט יפסול
עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם.
1. בין המערערים לבין המשיבים 2-4 מתנהלים מאז
שנת 1992 הליכים שעניינם פירוק השיתוף בבניין הרשום כבית משותף (להלן:
"הבניין"). בחלוף השנים מינה בית המשפט (ביום 26.3.95) את המשיב מס' 1
כפקיד מכירה מטעם בית המשפט ולאחר שהלה פרסם מכרז למכירת חלקים משותפים נערכה
באולם בית המשפט (ביום 3.1.96) "התמחרות" בין המציעים, בסיומה הוכרז
המשיב מס' 5 כזוכה וכרוכש כל החלקים שהוצעו למכירה.
2. ביום 10.4.97 הגישו המערערים בקשה, כי בית
המשפט יפסול עצמו מדיון בעניינם. המערערים נימקו את בקשתם בטענה הכללית, כי
"מדרך ניהול הדיון, ומנקיטת העמדה החד-צדדית והנחרצת של כב' השופטת...ולאור
כל מסכת ההתדיינויות שבין הצדדים, בכלל ובפרט...נראה בעליל, כי קיים משוא פנים
בולט של כב' השופטת, לטובתם של המשיבים". לביסוס טענתם זו מנו המערערים
החלטות שונות בהן נדחו בקשות שהוגשו מטעמם וטענו, כי החלטות אלה מעידות על הדעה
הקדומה שגיבש בית המשפט כלפיהם. בין היתר, טענו המערערים, כי בית המשפט רוחש אמון
עיוור למשיב מס' 1 וכתוצאה מאמון עיוור זה, המצטרף לדעתו הקדומה של בית המשפט באשר
למערערים, התעלם בית המשפט (ובלשון המערערים: "עצם את עיניו")
מהודעותיהם השונות, שגילו, לטענתם, מצגי שווא והצהרות כוזבות של המשיבים.
3. ביום 1.8.97 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות.
בהחלטתו קבע בית המשפט, כי הבקשה אינה מגלה כל עילת פסלות המוכרת בדין וכולה
מבוססת על החלטות שקיבל בית המשפט, החלטות שלא הניחו את דעת המערערים. לעניין זה
הוסיף בית המשפט, כי טענת המערערים באשר להתעלמותו של בית המשפט
מ"הודעות" שהגישו לבית המשפט היא טענה מוקשה, שכן הודעות כאמור הוגשו
שלא בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן:
"התקנות"). בית המשפט הוסיף וציין, כי תרופתם של המערערים היא בהגשת
בקשת רשות ערעור או ערעור - ולא בבקשת פסלות.
4. מונח בפני ערעור על החלטת בית המשפט. בערעורם
חוזרים המערערים על מכלול הטענות שהעלו בפני בית משפט השלום. לטענת המערערים
"דעתה הקדומה ומשוא הפנים של כב' השופטת נגזרת ובאה לידי ביטוי בכל החלטותיה
של כב' השופטת במהלך כל התיק, באופן שהמשקל המצטבר של החלטות כב' השופטת מעיד
בעליל על הדעה הקדומה ומשוא הפנים ללא כל אפשרות סבירה של שכנוע ושינוי."
לפיכך, מוסיפים המערערים וטוענים, יש לראות את כלל החלטותיו של בית המשפט (לרבות
ההחלטה נשוא הערעור) כמקשה אחת. לעניין זה מתייחסים המערערים, בין היתר, לסכומי
ההוצאות שהשית עליהם בית המשפט ולאירועים נוספים במהלך הדיונים, במסגרתם פעל בית
המשפט באופן שלא השביע את רצון המערערים.
5. המשיבים כולם (ולעניין זה מצויות בפני תשובת
המשיב 2, אליה הצטרפו המשיבים 1, ו- 3-4, וכן התייחסויות נוספות של כל אחד מן
המשיבים 1, 3-4 ו- 5) מתנגדים לקבלת הערעור. בראשית דבריהם הם טוענים, כי דין
הערעור להימחק על הסף, שכן אין הוא נתמך בתצהיר, כנדרש בתקנה 471ג (ב) לתקנות. עוד
הם טוענים, כי בקשת הפסלות, המסתמכת, לפי האמור בה, על מכלול החלטותיו של בית
המשפט, לוקה לפיכך בשיהוי ניכר, שכן מאז האירועים הראשונים עליהם מסתמכים העותרים
ועד להגשת בקשת הפסלות חלפו חודשים רבים. לגוף הערעור טוענים המשיבים, כי המערערים
מנסים להשתמש בערעור הפסלות כתחליף להגשת בקשות רשות ערעור על החלטות שקיבל בית
המשפט, זאת שעה שבמקרים מסויימים בחרו שלא להגיש בקשת רשות ערעור כלל ובמקרים
אחרים (רע"א (ת"א) 2938/96 ורע"א (ת"א) 5428/96) הגישו בקשות
רשות ערעור אך חזרו בהם משנוכחו כי סיכוייהם קלושים. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי
החלטות בית המשפט, עליהן מלינים המערערים, אינן מגלות כל עילת פסלות. המשיבים
מסכמים את טענותיהם בכך שהערעור הוא קנטרני, טורדני ומשולל תום לב וכי מטעם זה
ומפאת מחדליהם הדיוניים של המערערים (כאמור לעיל: שיהוי, אי הגשת תצהיר וכן אי
המצאת הערעור על כל נספחיו למשיבים) מן הראוי לחייבם בהוצאות לדוגמא.
6. לבקשת המערערים, ניתנה להם האפשרות להגיב על
מקצת מתגובת המשיב 5 (באשר לאי עמידתו של ערעורם בהוראות תקנה 471ג לתקנות ובאשר
לאי המצאת הערעור, על נספחיו במועד) ועל תגובת המשיב 1. בתגובותיהם הם טוענים, כי
הואיל וכל העובדות עליהן הסתמכו בערעורם "עולות בבירור" מתוך הפרטיכלים
ומתוך המסמכים שצורפו לערעור אין חובה בדין לצרף תצהיר לערעורם. לשם אישוש טענתם
זו הם מצרפים נספח המפרט מהם הפרוטוקולים והמסמכים אליהם מתייחסות הטעונות בכל
סעיף (או קבוצת סעיפים) לערעורם. לחלופין, הם מבקשים כי בית משפט זה יאריך את
המועד להגשת התצהיר הנדרש, אם יגיע לכלל מסקנה, כי אכן נדרש תצהיר. עוד טוענים
המערערים, כי המשיב 1 הגיש את תגובתו באיחור ניכר, וחרף העובדה שלא נטל חלק בהליכי
הפסלות בבית המשפט קמא. כמו כן מתפלמסים המערערים עם טענות עובדתיות שהעלה המשיב 1
בתגובתו, טענות שבירורן אינו דרוש לשם הכרעה בערעור זה.
7. לאחר שעיינתי במכלול הטענות שבפני הגעתי לכלל
מסקנה שדין הערעור להידחות, וזאת ממספר טעמים: ראשית - בקשת הפסלות נגועה בשיהוי
ניכר. אין לקבל את נסיונם של המערערים לטעון, מחד גיסא, בהתייחס להחלטות בית המשפט
במרוצת השנים, כי "כל אחת ואחת... נגועה בדעה קדומה" ומאידך גיסא, כי
אותם דעה קדומה ומשוא פנים "העוברים כחוט השני" בכל ההחלטות מתגלים רק
בראייה כוללנית ורטרוספקטיבית. בקשת פסלות יש להעלות מיד לאחר שדבר קיומה נודע
למבקש (תקנה 471ב לתקנות, וראה גם: ע"א 7158/97
בטון רמות בע"
מ
נ'
בנק המזרחי
המאוחד, טרם פורסם) ולא להשאירה נצורה לעת מצוא. אין להתעלם,
בהקשר זה, מן העובדה שבמסגרת ההליך נשוא ערעור הפסלות, שהוא כאמור הליך שעניינו
פרוק שיתוף, מונו מספר "פקידי מכירה", נערכה התמחרות וניתנה פסיקתה
הנותנת תוקף לתוצאות ההתמחרות. בנסיבות אלה דומה, כי חלק הארי של ההליך כבר נשלם (גם
המערערים, החולקים על מסקנה זו, טוענים בערעורם, כי "זכויותיהם הקניניות של
המערערים כבר הועברו, שלא כדין, בטאבו והם- המערערים נושלו מעיקר זכויותיהם")
- וגם לכך נודעת חשיבות, שעה שנבחנת טענת שיהוי. שנית - בקשת הפסלות, כמו גם
הערעור, לא נתמכו בתצהיר, כנדרש בתקנה 471 ג לתקנות. אין חולק, כי ייתכנו מקרים
בהם אין צורך בעמידה על הדרישה הפורמלית, כי בקשת פסלות תיתמך בתצהיר. כך, לדוגמא,
אם מסתמכת הבקשה על החלטה
מסויימת המופיעה בכתובים, או על דברים מסויימים שנרשמו בפרוטוקול. אולם שעה שהמערערים מבססים את בקשת הפסלות ואת ערעור הפסלות על מסכת עובדתית סבוכה של החלטות, מעשים, כתבי בי-דין וכיוצא בזה, מסכת ממנה הם בוררים את הרכיבים התומכים, לשיטתם, בטענותיהם ומנפים את היתר, ושעה שדרך טיעונם הם מייחסים למשיבים מעשים בלתי חוקיים ולבית המשפט עצימת עינים, מן הראוי שלכל הפחות תאומץ מסכת זו בתצהיר. לעניין זה אין די גם בניסיונם המאוחר של המערערים לעגן את טענותיהם בקטעי דברים או קטעי מסמכים, שכן גם לאחר נסיון זה נותרים חלקים מטיעוני המערערים תלושים ונטולי בסיס (וראה, לדוגמא, את תיאור ההליך בעת הדיון בבקשה לפיטורי פקיד המכירה - תיאור שמקצתו מסתמך על ציטוטים מפרוטוקול שלא הובא בפני בית משפט זה, מקצתו מסתמך על ציטוטים שמקורם לא צוין ומקצתו מסתמך על תיאור מהלך הדיון מפי ב"כ המערערים). שלישית - ודי בטעם זה כשלעצמו - הערעור אינו מגלה כל עילת פסלות: הטענה היסודית המונחת בבסיס הערעור היא שבית המשפט שב וקיבל החלטות דיוניות שלא נשאו חן בעיני המערערים. בית משפט זה קבע לא פעם, כי טעם זה כשלעצמו אינו מהווה עילת פסלות (וראה, לדוגמא: ע"א 220/99 ח.ר. דולומיט חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ , טרם פורסם). גם העובדה שהמערערים אינם מלינים על החלטה אחת אלא על שורת החלטות שאינן מתיישבות עם רצונם, אינה יוצרת עילת פסלות (וראה: ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות', עו"ד נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ לא פורסם). תרופתם של המערערים היא בהגשת בקשות רשות ערעור על החלטות הנראות להם שגויות (מההחלטה נשוא הערעור, כמו גם מתגובות המשיבים עולה כי המערערים אכן נהגו כך, אלא שבסופו של דבר החליטו למשוך את בקשותיהם) או בהגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט, לכשיינתן - אם וכאשר ימצאו לנכון לעשות כן. אין בהחלטות בית משפט דבר ממנו ניתן להסיק על קיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים כנגד המערערים, כהגדרתה בפסיקה (וראה: ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247).
הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבים את הוצאותיהם בסך 5,000 ש"ח לכל משיב (ולעניין זה יראו את המשיבות 3 ו- 4 כמשיב אחד).
ניתן היום, ט"ז בשבט התשנ"ח
(12.2.98).
ה
נ ש י א
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97053970.
A04
/דז/