בג"ץ 5419/02 יחזקאל אלישיב נ. מדינת ישראל

מבוא

1.זוהי בקשה למשפט חוזר. נגד המבקש, יחזקאל אלישיב ואחר, הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, כתב אישום אשר ייחס להם עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 382(א) ביחד עם סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: "החוק"). בכתב האישום נטען, כי בתאריך 18.5.94, בסמוך לשעה 14:50, ועל רקע שימוש בדרך, תקפו המבקש והאחר את המתלונן, וגרמו לו חבלות בחלקי גופו השונים.

בתאריך 17.12.98, הודיעו בעלי הדין לבית המשפט, כי גיבשו הסדר טיעון, לפיו יתוקן כתב האישום, ולנאשמים תיוחס עבירת תקיפה לפי סעיף 379 לחוק. על פי אותו הסדר, הודו הנאשמים בעובדות אשר יוחסו להם, והוסכם לערוך תסקירי מבחן, במסגרתם תיבחן האפשרות שהנאשמים יבצעו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה.

2.בתאריך 29.4.99 הגיש שרות המבחן את התסקירים לבית המשפט, ומזה שנערך בעניינו של המבקש עלה, כי לגרסתו הוא הודה במיוחס לו עקב מה שהוגדר כ"תחושת חוסר אונים מול המערכת". בישיבת בית המשפט מיום 12.5.99, הודיע סניגורו של המבקש, כי חרף האמור בתסקיר, מודה שולחו בנטען בכתב האישום, והוא לוקח אחריות על מעשיו. בית המשפט לא הסתפק בהודעה זו והחליט לשמוע את עמדת המבקש גם מפיו-שלו, וכך הוא השיב: "מה שאמר הסניגור מקובל עלי. אני מודה בעובדות כתב האישום המתוקן כפי שהן". גם לאחר הצהרה זו לא נחה דעתו של בית המשפט, אשר הוסיף והבהיר למבקש וחברו כי הוא מקבל רק הודייה כנה ואמיתית, ועל כך השיבו הנאשמים באומרם:

"הבנו את הסבר בית המשפט. אנו מודים בעובדות כתב האישום המתוקן כפי שהן. אנו מוכנים לבצע עבודת שירות לתועלת הציבור ואנו יודעים שאם לא נבצע עבודות שירות לתועלת הציבור במלואה ובמועדה, הרי שבית המשפט ירשיע אותנו ויגזור עלינו עונש".

בתאריך 27.5.99 החליט בית משפט השלום לאמץ את הסדר הטיעון. הוא נמנע מהרשעתם של המבקש והנאשם האחר, וחייב אותם לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות כל אחד, לפי תוכנית שערך שירות המבחן.

על פסק הדין לא הוגש ערעור.

הבקשה למשפט חוזר

3.את בקשתו למשפט חוזר סומך המבקש על הטענה, כי באת-כוח המשיבה הטעתה אותו בכל הנוגע למשמעותו של הסדר הטיעון והשלכותיו. על פי גרסתו, אמרה לו התובעת במשפטו, כי שמו וזכויותיו לא ייפגעו ו"לא יהיה כל זכר לעסקת הטיעון ולא יהיה כל רישום בדבר ההסכם" (בלשון המבקש). אך במהלך שנת 2000, ובעקבות סירובה של משטרת ישראל להתיר לו לשאת נשק, התברר לו, לגרסתו, כי המשטרה מנהלת רישום בדבר הסדרי טיעון, דבר הפוגע בשמו ובזכויותיו, והמידע אף מועבר לגופים אחרים. המבקש הוסיף ואמר, כי "אילו ידעתי שביום מן הימים יעשה שימוש נגדי בעסקת הטיעון על ידי זרועותיה השונות של מדינת ישראל, לא הייתי מעלה על דעתי להסכים לה".

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

4.בחוות דעתה של פרקליטת המדינה, בתוקף תפקידה כממלאת מקומו של היועץ המשפטי לממשלה, אשר הוגשה בהתאם להוראות תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדר דין במשפט חוזר) תשי"ז1957-, היא מתנגדת לעריכתו של משפט חוזר. לטענתה, הבקשה אינה מגלה עילה מאלו המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, הואיל והמבקש לא הוטעה ביחס למהותו של הסדר הטיעון ותוצאותיו, וזאת משני טעמים: ראשית , בשיחה שנערכה בין המשיבה לתובעת במשפטו של המבקש, טענה האחרונה כי אין היא נוהגת להסביר לנאשמים המיוצגים על ידי סניגור את משמעותו של המושג "אי-הרשעה", לא כל שכן שהיא אינה נוהגת להבטיח שהדבר לא ישפיע על החלטותיהם של הגורמים המוסמכים לעניין מתן רשיון לשאת נשק; שנית , לאורך כל ההליכים היה המבקש מיוצג על ידי סניגור, ולא זו בלבד שיש להניח כי הסניגור טרח להסביר לו את מהותו של ההליך, אלא שכך עשה גם בית המשפט, והמבקש עצמו אישר כי הבין את משמעותו של הסדר הטיעון, ובעקבות כך הודה בעובדות אשר יוחסו לו.

המשיבה הוסיפה והפנתה לכך שהמבקש השלים במשך תקופה ארוכה עם הקביעה כי ביצע את העבירה שיוחסה לו, ורק עתה, משנתגלה לו כי הדבר עומד לו למכשול לקבלת רשיון לנשק, מבקש הוא לקיים משפט חוזר.

דיון

5.לאחר שעיינתי בבקשה למשפט חוזר ובתגובתו של המשיב לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד

1984-, הקובע :

1.(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט לראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

כבר נפסק לא אחת, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת, והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראה מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 433)(מ"ח 3032/99, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל, (טרם פורסם)).

6.הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר, נתונה רק משעה שפסק הדין הנו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. ודוק: בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא, שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר התקיימותן של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו החריג ולא הכלל (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4) עמ' 241).

7.באשר לעניינו של המבקש - הטענות אותן הוא מעלה אינן מקימות, ולו בדוחק, אחת מן העילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. אמירתו כי לא הבין את משמעותו של הסדר הטיעון, וכי הוטעה להבין כי לצו בדבר שרות לתועלת הציבור ללא הרשעה, לא יהיה זכר ברישומיה של המשטרה, אינה משכנעת, ומכל מקום היא מסוג העניינים שהיה על המבקש ללבנם עם סניגורו טרם החליט להודות במשפטו. לא נעלמה מעיני העובדה, כי בפגישה עם שרות המבחן אמר המבקש כי הודייתו נבעה מתחושה של חוסר אונים מול המערכת, אך עובדה היא שהוא לא התמיד בטענה זו, אדרבא, הוא חזר ממנה בבית המשפט, וסניגורו אף הוסיף (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון): "לגבי נאשם 1 [המבקש], לשאלת בית המשפט אני משיב שלמרות מה שכתוב בתסקיר לגביו, הנאשם 1 שב ומודה בעובדות כתב האישום המתוקן כפי שהן...".

מכאן מסקנתי כי הבקשה הנוכחית אינה נובעת מתחושת המבקש כי נגרם לו עיוות דין, אלא משום שברבות הימים התברר לו כי אותו הליך מציב בפניו משוכה בתחום אחר, שרק קיומו של משפט חוזר יאפשר לו לדלג מעליה. ואם נדרשה ראיה לכך שהמניע להגשתה של בקשה זו אינה עשיית הצדק, אלא צרכיו המשתנים של המבקש, די להפנות לעובדה, כי מאז הסתיימו ההליכים בבית משפט השלום (בחודש מאי 1999), ועד להגשתה של הבקשה הנוכחית (תחילת שנת 2002), ישב המבקש באפס מעשה. משמעותה של התנהגות זו היא אחת - השלמה עם ההרשעה, ורק עתה משלא ניתן לו רשיון לשאת נשק, הוא מנסה בדרך לא דרך לתקוף את הכרעת הדין במשפטו. הנה כי כן, לא ראיות או עובדות חדשות הן שעמדו בבסיסה של הבקשה, וגם לא חשש לעיוות דין, אלא שיקולים של כדאיות, ואלה אינם ראויים להוות בסיס לקיומו של משפט חוזר (ראו מ"ח 6688/95, אלי לנדאו נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) עמ' 181).

הבקשה נדחית.