בג"ץ 5461/06 אחמד נתשה נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

1.

לפני בקשה מטעם העותר לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך היה בבקשתו של העותר 1, תושב חברון, להסיר את המניעה הבטחונית המוטלת עליו ולהתיר לו לצאת את הארץ לגרמניה לצורך לימודי רפואה באוניברסיטת "האנובר". העותר נרשם ואף קיבל מלגה ללימודי הרפואה, אשר החלו בראשית חודש יוני. ביום 16.4.06 ניסה העותר לצאת את הארץ לגרמניה דרך ירדן, אך נמנעה יציאתו תוך שנמסר לו זימון לפגישה עם נציג שב"כ ביום 24.4.06. לאחר פגישה זו נמסר לעותר שיוכל לצאת לירדן רק לאחר שבדיקה בטחונית בעניינו תסתיים. במהלך החודשים מאי - יוני 2006 פנה העותר באמצעות המוקד להגנת הפרט אל המשיב מספר פעמים בבקשה להתיר את יציאת העותר מהארץ ולזרז את הטיפול בעניינו לאור מועד תחילת הלימודים. בתגובות המשיב לפניות אלו נמסר, כי הנושא בבדיקה אך אין תשובה בעניינו של העותר. ביום 8.6.06 ניסה העותר לצאת שוב לירדן, אך יציאתו נמנעה. העותר טען כי הגבלת חופש התנועה שלו אינה מוצדקת ואינה מבוססת על מידע קונקרטי, מהימן ועדכני. מכאן העתירה. ביום 5.7.06 הגיש העותר הודעה, לפיה בעקבות הגשת העתירה הוסרה המניעה הבטחונית כנגד העותר והוא יצא לירדן בדרכו לגרמניה. לפיכך התייתרה העתירה ונמחקה בהסכמת הצדדים בהחלטתי מיום 6.7.06. למרות מחיקת העתירה, עמד העותר על הוצאותיו.

2.

העותר טען כי מבדיקה סטטיסטית שערך המוקד להגנת הפרט עולה, שרובן המכריע של המניעות הבטחוניות מוסרות לאחר פנייה למשיב או פנייה לבית משפט זה במידה ונדחתה הפנייה למשיב, וכן כי ברוב המקרים די בעצם הגשת העתירה כדי להסיר את המניעה הבטחונית. לטענת העותר יש לראות בכך "כשל מערכתי" ואין הצדקה להטיל את מימונו על העותרים. לפיכך נטען כי על המשיב לשאת בהוצאות העותר.

3.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, מניעת יציאתו של העותר נבעה מחשד לפיו הוא מעורב בפעילות חבלנית עוינת, וכך אף נמסר לעותר בעל-פה ובכתב. לפיכך, לא העתירה היא שהובילה להתרת יציאתו של העותר את הארץ, אלא סיומה של הבדיקה הבטחונית בעניינו, שהחלה עובר להגשת העתירה והסתיימה לאחריה. לאור זאת טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות.

4.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות, להידחות. ניתן להניח כי העותר מצא עצמו במצוקה שעה שנתאפשר לו מיד להתחיל לימודיו בגרמניה, על בסיס מלגה לה זכה, אולם לא נתאפשר לו לצאת את גבולות הארץ. עם זאת, אין די בכך בכדי להטיל על המשיב חבות בגין ההוצאות שנגרמו בהליך זה. אכן, בגין מצוקתו של העותר וסד הזמנים בו היה נתון עקב תחילת לימודיו, הגיש עתירה לבית משפט זה וזאת לאחר מיצוי הליכים שמצא ביטויו בפניות רבות למשיב. יחד עם זאת, לא שוכנעתי במקרה זה כי הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד. אמת, האישור בעניינו של העותר ניתן לאחר הגשת ההליך, אולם שוכנעתי כי הטעם לכך היה סיום הבירור בעניינו של העותר. ביסוד מסקנתי זו מונחת בעיקר העובדה כי משך הזמן שחלף למן ההודעה שנמסרה לעותר על מניעה בטחונית ועד להשלמת הבדיקה בנדון היה קצר למדי, והוא פרק זמן סביר לבדיקה בלא קשר להגשת העתירה. במצב דברים זה, ובאין ראיה נוספת על המידע שהיה בעניינו של העותר והנסיבות שהביאו להסרתה, נחה דעתי כי לא נמצא בנסיבות המקרה בסיס לחיוב המשיב בהוצאות העותר. אוסיף ואציין, כי אין מקום לביסוס טענה בהליך מסוג זה לחבות בהוצאות על מחקר סטטיסטי שעניינו מספר התיקים בהם מוסרת מניעה בטחונית לאחר הגשת עתירה. כל תיק נבחן על פי מהותו ונסיבותיו.

5.

הבקשה נדחית אפוא.