בג"ץ 5479/06 אלכסנדר ונטליה מזורין נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

עניינה של העתירה שבפנינו, אשר הוכתרה בכותרת "הביאס קורפוס", בבקשת העותרים כי המשיבים יאפשרו להם להותיר בחזקתם קטינה בת שמונה (להלן: הקטינה ), בת כיתתה של ביתם וכי יימנעו משליחתה של הקטינה לפנימייה.

1.על פי המתואר בעתירה הקטינה וביתם של העותרים היו חברות לספסל הלימודים. ביתם של העותרים נהגה לסייע לקטינה בשיעורי הבית לבקשת המורה, וכך נוצרה היכרות בין העותרים לקטינה. בחודש מארס 2006, כאשר אימה של הקטינה אושפזה בבית חולים, הזמינו העותרים את הקטינה לביתם. לטענת העותרים, אף לאחר שהאם השתחררה מבית החולים ביקשה הקטינה להישאר לגור עימם ואכן הוסיפה והתגוררה בביתם במשך כשלושה חודשים. בחודש יולי 2006 החליטו גורמי הרווחה לשלוח את הקטינה לפנימייה ועל החלטה זו מלינים העותרים בעתירתם.

2.לטענת העותרים, טובתה של הקטינה היא כי תימסר לחזקתם שכן בתקופה בה גרה עימם היא טופלה היטב והייתה בריאה ושמחה. זאת בניגוד למצבה בעבר אשר נבע מכך שאימה, שהיא אישה חולה, לא טיפלה בה כראוי. העותרים טוענים כי סבתה של הקטינה תומכת בעמדתם. לטענת העותרים, העברתה של הקטינה לפנימייה נעשתה בניגוד לרצונה, תוך הפעלת לחץ על אימה ולאחר שהובטח לה כי אם תסכים לכך תוכל לשלוח את בנה למעון בחינם. עוד טוענים העותרים כי הקטינה עברה לגור בביתם מרצונה ובהסכמת אימה וסבתה וכי המשיבה 2 הפעילה לחצים אסורים על הקטינה ואסרה עליה ללכת לבית הספר על מנת שלא תגיע אליהם לאחר שעות הלימודים. לבסוף טוענים העותרים כי מנהלת המשיבה 2 ומנהל תחנת המשטרה איימו על סבתה של הקטינה לבל תאפשר לה לבוא לביתם ואף איימו על העותרים עצמם כי ייעצרו במידה ויהיו בקשר עם הקטינה. בקשתם של העותרים, אפוא, היא כי יותר להם לגדל את הקטינה וכי יבוטל האיסור שהוטל עליהם ליצור קשר עימה.

3.עמדת המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) היא כי דין העתירה להידחות על הסף. לטענתה, העותרים אינם קרובי משפחתה של הקטינה ואין להם כל מעמד משפטי לגביה. המשיבה טוענת כי הקטינה נשלחה לפנימייה בהסכמתה של האם וכי השתיים משתפות פעולה עם גורמי הרווחה באופן מלא. עוד טוענת המשיבה כי הקטינה והאם שהעתירה נוגעת להן במישרין, לא צורפו כלל כצד להליך ודי בכך כדי לדחותו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי פרקליטות המדינה ביקשה את התייחסותה המפורטת של המשיבה 2 לאמור בעתירה ומן ההתייחסות שנתקבלה עולה כי לא נפל כל פגם בהתנהלות המשיבים במקרה דנן. גורמי הרווחה במצפה רמון, המטפלים במשפחת הקטינה, מסרו כי על אף התפקוד החסר במסגרת הביתית של הקטינה, קיים קשר חזק וחם בינה ובין אימה וכי במהלך החודשים האחרונים שהתה הקטינה לעתים בביתם של העותרים ובחלק מן המקרים שהתה בביתם במקום להימצא בבית הספר. לאחר שהובא לידיעת המשיבה 2 כי באחת הפעמים מנעו העותרים מאימה של הקטינה לקחתה הביתה, הגישה מנהלת מחלקת הרווחה תלונה במשטרה נגד העותרים והם נדרשו שלא ליצור קשר עם הקטינה. בהמשך, בהתאם לתקנות הפיקוח על מעונות (אחזקת ילדים במעון רגיל), התשכ"ו-1965 הוחלט, בהסכמת האם ומטעמים של טובת הקטינה, כי היא תעבור לגור בפנימייה וכך נעשה. ביום 6.7.2006 נקלטה הקטינה בפנימייה ונמסר כי היא השתלבה יפה במקום ומתפקדת באופן נאות.

4.דין העתירה להידחות על הסף. לעותרים אין כל מעמד באשר לקטינה ועל כן אין הם יכולים להישמע בטרוניות שהעלו לעניין החלטת המשיבים בדבר העברתה לפנימייה. הקטינה והאם שאותן לא טרחו העותרים לצרף כצד לעתירה כלל אינן מלינות על החלטה זו. אדרבא, על פי האמור בתגובת המשיבה ובנספחיה, הן משתפות פעולה עם גורמי הרווחה בעניין זה. הלכה היא מלפנינו כי מקום שבו עתירה תוקפת מעשה מינהלי הפוגע בזכות או באינטרס של אדם שבעצמו נמנע מפנייה לבית המשפט, לא יכיר בית המשפט בדרך כלל בזכותו של העותר המתעבר על עניין לא לו (ראו: בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון , פ"ד נה(1) 625, 632-631 (1994); בג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה , פ"ד נז(2) 62, 70-68 (2003); בג"ץ 1176/06 שורת הדין- ISRAEL LAW CENTER נ' שרת המשפטים , פיסקה 4 (טרם פורסם, 13.2.06)). זאת ועוד: נראה כי העברת הקטינה לפנימייה במקרה שלפנינו הוא מהלך התואם את טובתה נוכח מכלול הנסיבות הנוגעות לעניין וכפי שהוברר נעשה מהלך זה בהסכמה מלאה של האם ובשיתוף פעולה עימה ועם הקטינה.

אשר על כן, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.