פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בג"ץ
5485/20
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופט ד' מינץ
העותר:
משה נסים
נ ג ד
המשיבים:
1. משרד המשפטים
2. שר המשפטים
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:
בעצמו
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
1.
מן הבחינה המהותית, העתירה שלפנינו מופנית כלפי חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 39), התשע"ז-2017, ס"ח 2657 (להלן: תיקון 39 ) – אשר האריך את תקופת ההתמחות מ-12 ל-18 חודשים, תוך קביעת הוראת מעבר המותירה את ההסדר הקודם בתוקף לגבי "מי שהחל את לימודיו להשכלה משפטית לפני יום התחילה, ובלבד שישלים את תקופת התמחותו בתוך שלוש שנים מיום סיום לימודיו כאמור" (סעיף 11(א)(1) לתיקון). לטענת העותר, שהחל את לימודי המשפטים בשנת 2015 – וסיים אותם, "מבחינה רישומית [...] בסוף 2018", ו"מבחינה מעשית [...] במחצית הראשונה של 2019" – הוראה זו אינה נותנת לו מענה הולם: סד הזמנים הקבוע בה מאלץ אותו להקדים ולפרוש מעבודתו הנוכחית, תוך פגיעה בזכויות הפנסיה שלו, כדי ליהנות מן ההסדר הקודם. בנסיבות אלה, העותר סבור כי תיקון 39 פוגע בצורה רטרואקטיבית ובלתי מידתית בחופש העיסוק שלו, כמו גם בזכויותיו לשוויון (בהשוואה לעמיתיו לספסל הלימודים) ולקניין. לפיכך, הוא מבקש להורות למשיבים – משרד המשפטים ושר המשפטים – לנמק "מדוע לא ייזמו [...] ביטול ההחמרה למפרע", בייחוד על רקע משבר הקורונה; "מדוע לחלופין לא ייזמו דחייה של יישום הוראות המעבר בתיקון 39 לשנתיים"; וכן "כל סעד אחר לפי שיקול דעתו של בית המשפט הנכבד".
2.
דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובת המשיבים – ולו בשל השיהוי החריף בו היא נגועה. העתירה דנן הוגשה ביום 5.8.2020, כמעט שלוש שנים לאחר פרסום תיקון 39 ברשומות, ביום 7.8.2017, ולמרות שהעותר עצמו מעיד כי הקושי שהתיקון מציב לפתחו התחוור לו "סופית" לאחר סיום לימודיו, דהיינו במחצית הראשונה של שנת 2019 (פסקאות 4-5 לעתירה). אכן, מאז קיץ 2019 העותר שיגר מספר פניות למשיבים – ובעיקר, אל שר המשפטים הקודם – אך גם למיצוי ההליכים יש גבולות. ודוקו, מדובר גם בשיהוי אובייקטיבי, שכן שינוי הוראת המעבר בנקודת הזמן הנוכחית כרוך בפגיעה בשורה ארוכה של גופים, ציבוריים ופרטיים, שגייסו מתמחים בהסתמך על מודל ההתמחות החדש – ובמידה פחותה, גם במועמדים שכבר נערכו להתמחות בת 18 חודשים. בהתחשב בהוראת המעבר הגמישה הקבועה בתיקון 39, אינני סבור כי עלה בידי העותר להצביע על אינטרס ציבורי המצדיק את בירור העתירה לגופה למרות השיהוי החריף שנפל בה.
על זאת אוסיף כי הגם שהעתירה תוקפת, בראש ובראשונה, הסדר חקיקתי, העותר לא טרח לצרף את כנסת ישראל כמשיבה – תוך שהוא מפנה לקביעה בעניין בבג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר , פ"ד נא(4) 367 (1997). ברם, מאז זרמו מים רבים בנהרות המשפט, ובעקבות חקיקת סעיף 17(ג1) לחוק הכנסת, התשמ"ד-1984, נקבע כי "יש לקרוא את סעיף החוק ודברי ההסבר להצעת החוק, כפי שהובאו לעיל, כך שאם בעל דין תוקף חוקתיותו של חוק באופן ישיר מן הראוי שיצרף מלכתחילה את הכנסת כמשיבה לעתירתו (או, למצער, יצרף לעתירה בקשה לבית המשפט להפעיל סמכותו להזמין את הכנסת על יסוד הוראת החוק הנ"ל)" (בג"ץ 4550/13 בהט נ' שרת הבריאות , פסקה 22 (6.10.2013)). מחדל זה מצטרף לעילת השיהוי, גם בהנחה שלא היה בו כשלעצמו כדי להביא לדחיית העתירה מבלי להעניק לעותר הזדמנות לתקן את המעוות.
טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף נעוץ באופן ניסוח הסעדים – הקוראים למשיבים ליזום הליכי חקיקה, תוך בדיקת חלופות שונות שהציע העותר, ועל רקע השלכות משבר הקורונה הנוכחי. אכן, "הלכה היא כי 'אין זה מתפקידו של בית המשפט להורות לכנסת לחוקק חוק' [...] או להורות לרשות המבצעת ליזום תיקון חקיקה ראשית" ( בג"ץ 4448/18 התאחדות הוצאות ספרים בישראל "המו"ל" אגודה שיתופית של מוציאים לאור בישראל בע"מ נ' שרת התרבות והספורט (11.7.2018) ), והדברים יפים גם בענייננו.
3.
שעה שדין ראשיה העיקריים של העתירה להידחות על הסף, אינני מוצא להידרש במסגרת זו לראשיה הראשונים – בהם מבקש העותר כי המשיבים יגלו את זהות "הגורמים" שאליהם הועברו פניותיו, ויציגו את אופן הטיפול בהן. לא למותר לציין בהקשר זה כי בפנייתו היחידה של העותר לשר המשפטים הנוכחי, מיום 9.7.2020, אין כל אזכור לדרישות אלה, כך שניתן לומר שהעותר כלל לא מיצה את ההליכים בעניין.
4.
סוף דבר, העתירה, על כל ראשיה, נדחית על הסף ללא צו להוצאות.
למען הסר ספק, אין בתוצאה זו כדי לפגוע בטענות אפשריות של העותר לגבי עניינו האישי.
ניתן
היום, כ"ו באב התש"ף (16.8.2020).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט