בג"ץ 5487/98 ברכה נברו נ. הפסיכיאטר המחוזי למחוז מרכז ד"ר שיפר ריצרד

1.בערבו של יום 31.8.98 אושפזה המבקשת-העותרת בכפייה בבית החולים הפסיכיאטרי לב השרון (המשיב מס' 3). זאת לאחר שבשיחות טלפון שקיימה עם בעלה ועם עובדת סוציאלית הודיעה תחילה שבכוונתה להטביע את בנותיה הפעוטות (בנות שנה וחצי ושנתיים וחצי אותה עת) ולאחר מכן הודיעה כי הטביעה אותן. אישפוזה המיידי נעשה תחילה בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א1991-. ביום 1.9.98 הוציא הפסיכיאטר המחוזי, המשיב מס' 1, הוראה לאישפוזה הכפוי של המבקשת. ביום המחרת הזעיקה המבקשת את בא כוחה וזה תבע במפגיע את שחרורה. הושב לו, כי המבקשת תובא ביום המחרת, 2.9.98, בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית - והיא שתדון בערר על אישפוזה של המבקשת. דעת בא כוח המבקשת לא נחה מתשובה זו וביום 2.9.98 הגיש את עתירתו, "עתירה למתן צו הביאס קורפוס", בטענה, כי משנקבע, כי המבקשת אינה חולת נפש היה אישפוזה שלא בסמכות. הדיון בעתירה נקבע באופן מיידי ליום המחרת 3.9.98. אולם הדיון בוטל, לבקשת המבקשת. משום שביום 2.9.98 התכנסה הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, דנה בעררה של המבקשת והורתה על שיחרורה.

2.מונחת בפני בקשת המבקשת למחיקת העתירה, בכפוף לחיוב המבקשים בהוצאות. לטענת המבקשת, היה אישפוזה בלתי חוקי ובלא סמכות, ומטעם זה נאלצה להגיש את העתירה. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, קבוע המנגנון לתקיפת הוראת אישפוז כפוי בחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א1991-, ולפי מנגנון זה היה על המבקשת לפנות תחילה לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, ואם יידחה עררה - לבית המשפט המחוזי. מטעמיה היא, בחרה המבקשת לפנות מיד לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק - בהתעלם מהוראות החוק. לפיכך, טוענים המשיבים, קרוב לודאי שהעתירה היתה נדחית על הסף - לו הגיעה לכלל דיון ואין מקום לחייב את המשיבים בהוצאות שהוציאה המבקשת לחינם.

3.דין הבקשה לפסיקת הוצאות להידחות. כלל הוא כי כל המבקש סעד מבית משפט זה, חייב, קודם לכן, למצות את דרכי הפעולה העומדות בפניו אל מול הרשות המינהלית. בבג"ץ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 נפסק לעניין זה:

"את השאלה האם זכאי עותר, שהחליט לחזור בו מעתירתו, שבית המשפט יחייב את המשיב בהוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו יש לבחון לאור הקריטריונים הבאים ולבדוק האם נופלת היא בגדרו של אחד מהם:

1.האם היה צידוק בהגשת העתירה;

2.האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות;

3.האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה;

4.האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בפני בית המשפט."

בחינת עניינה של המבקשת לאור מבחנים אלה היא המביאה לתשובה השלילית. בעת הגשת העתירה היה בפני בא כוח המבקשת מכתב לפיו היה עניינה של המבקשת עתיד להיות נדון בפני וועדה פסיכיאטרית מחוזית, בהתאם להוראות החוק, ביום המחרת. חרף זאת, ומטעמיו הוא, בחר בא כח המבקשת להגיש עתירה זו, בסטייה מסדרי הדין הקבועים בחוק. טענתו, כי הוראת האישפוז היתה בטלה על פניה היא טענה שניתן לחלוק עליה ומכל מקום היא טעונה בדיקה והוכחה, והערכאה הראויה והמוסמכת להידרש לכך היתה הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית. זאת ועוד: שיחרורה של המבקשת נבע כתוצאה מהחלטת הוועדה האמורה, שאינה כלל צד להליך. ממילא אין ניתן למצוא קשר בין הגשת העתירה לבין שחרורה של המבקשת. בנסיבות אלו, אין לומר, כי על המשיבים לשאת בהוצאות בהן נשאה המבקשת עקב הגשת העתירה. יתרה מזו, לו מצאו המשיבים מקום לתבוע את הוצאותיהם עקב בקשה זו, לא הייתי ממהר לדחות תביעה מעין זו.

בשולי הדברים יובהר, כי ככל שלמבקשת טענות הנוגעות לנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב אישפוזה הכפוי. אין טענות אלו נוגעות לעתירה כאן ולבקשה שבפני.

העתירה נמחקת איפוא. אין צו להוצאות.