בג"ץ 5519/99 סלימאן חג'אזי נ. מדינת ישראל

העותר הגיש תביעה לבית משפט השלום בירושלים בה ביקש לחייב את המשיבה בתשלום דמי שימוש ראויים, פיצויים בגין עוגמת נפש, וכן בתשלום דמי שימוש עתידיים, וזאת בשל שימוש במקרקעין המצויים בבעלותו.

המחלוקת בין הצדדים סובבת סביב השאלה, האם ביהמ"ש קמא הכריע בפסק דינו, גם בשאלת גובה אחוז התשואה. המשיבה 1, אשר סברה כי אחוז התשואה לא נקבע בפסק הדין, הגישה בקשה לתיקון טעות בפסק-הדין בהתאם לסעיף 81(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. העותר סבור כי ביהמ"ש קבע כי גובה דמי השימוש הוא 8%. בתגובתו לבקשת התיקון טען, כי אין המדובר בתיקון טעות סופר או השמטה מקרית. בית המשפט קיבל את עמדת העותר בקובעו כי "צודק בא כוח העותר שאין טעות סופר או השמטה מקרית". יחד עם זאת, בית המשפט לא קבע בהחלטתו כי דמי השימוש הם 8% משווי הקרקע.

שני הצדדים ערערו על פסק דינו של בית המשפט השלום. העותר, מצדו, ביקש לאשר את דרך החישוב שצוינה על-ידו בתגובתו לבקשה לתיקון טעות סופר, קרי דמי שימוש בגובה 8%. המשיבה התייחסה גם היא בערעור לשאלת דמי השימוש, וטענה, כי בית המשפט קמא לא קבע את שיעורם.

המשיבה החלה בביצוע פסק הדין של בית משפט השלום. לענין דמי השימוש, המשיבה שלמה לעותר דמי שימוש בגובה 5%, וזאת לאור עמדתה, ולפיה, בית המשפט לא קבע את גובהם של דמי השימוש, ובהסתמך על כתב התביעה ובו חוות דעתו של מומחה מטעמו של התובע, שציין כי זהו אחוז התשואה המקובל והנהוג על מקרקעי ישראל. העותר מבקש להורות למשיבים לשלם מיידית 8% דמי שימוש, וזאת, לטענתו, בהתאם לפס"ד שניתן בבית המשפט השלום. יוצא, אם כן, שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת ל3%- הנותרים.

דין העתירה להדחות על הסף.

מן הדברים עולה, כי הצדדים חלוקים ביניהם בדרך הבנת פסק דינו של בית המשפט השלום. במקרה זה בחרו שני הצדדים לערער על פסק הדין, וערעור זה נסוב, בין היתר, על קביעת אחוז התשואה. מן הראוי שהענין יתברר בערכאת הערעור, ולא בבית משפט זה.

אשר על כן, העתירה נדחית.