בג"ץ 5532/97 מדינת ישראל נ. צבי בן ארי

1.נגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום ובו ארבעה עשר אישומים. העבירות המיוחסות לו בכתב האישום כוללות, בין היתר, עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירות לפי חוק הפיקוח על מטבע חוץ, וכן הצעות שוחד וקבלת שוחד. עבירות המרמה מתייחסות, בין היתר, לקבלה במרמה של למעלה משמונים וחמישה מליוני דולרים מבנקים רוסיים באמצעות חברות אשר בשליטתו ובשליטת מקורביו. במסגרת פעולותיו הפליליות הנטענות, זייף המשיב מסמכים, וכן הזמין והחזיק חותמות מזויפות של גופים ציבוריים שונים, ביניהם בנקים ברוסיה, בית המשפט המחוזי בלוקסמבורג ועוד.

2.עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הסכים סנגור המשיב, שלצורך ההליך שבפניו יצא בית המשפט מהנחה שקיימות ראיות לכאורה להוכחת כל האשמות המיוחסות למשיב בכתב האישום, תוך שהוא שומר לעצמו את הזכות להעלות את שאלת קיומן של ראיות לכאורה כאלה בהליך נפרד. המחלוקת בין הצדדים התמקדה אך בשאלות האם קיימת עילה למעצרו של המשיב; ובאם התשובה לכך חיובית - האם יש חלופה למעצרו בדרך של שחרור בערובה בתנאים מתאימים.

3.לטענת המדינה, העילות למעצרו של המשיב הן קיומו של חשש ממשי שימלט מן הארץ, וכן קיומו של חשש סביר כי המשיב ישפיע על עדים וישבש את הליכי המשפט נגדו. בית המשפט המחוזי קבע שלא הוכח חשש כי הנאשם ישפיע על עדים וישבש הליכי משפט נגדו. לעומת זאת, "יש יסוד לחשש ממשי כי הנאשם יימלט מאימת הדין ולכן יש עילה למעצרו עד סיום ההליכים בכתב האישום". מכאן, שקיימת עילת מעצר נגד המשיב. אך בית המשפט המחוזי גם הגיע למסקנה, "כי היסוד הממשי לחשש הימלטות הנאשם אינו בדרגה המחייבת את מעצרו ללא אפשרות חלופת מעצר". אשר על כן, הורה בית המשפט על שחרור המשיב מהמעצר בתנאים. התנאים אשר קבע הם כדלקמן:

"א. הנאשם יגור בבית עצמאי (דהיינו: לא בבית משותף או עם שכנים) בישוב המצוי במרחק של לפחות 20 ק"מ מחופי ישראל, ולא ישהה מחוצה לו, אלא רק לשם התייצבותו בתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריו.

ב.(1) הנאשם יתקין על גפה מגופו ובפתחי בית מגוריו אמצעים אלקטרוניים קבועים (כגון: מצלמת וידאו), כולל טלוויזיה במעגל סגור, שיש בהם כדי להקל על המשטרה לעקוב אחר תנועותיו בכל שעות היממה (ראה הסכמת באי כוח המשיב לכך בעמוד 40 לפרוטוקול). המושג 'בית' יכלול גם את חצר הבית, אם החצר מוקפת גדר אבנים שעליה מותקנים אמצעי מעקב כנ"ל.

(2) תוצב שמירה של שני שומרים מחברת שמירה המקובלת על המשטרה, שיעקבו אחר תנועות הנאשם וידווחו באלחוט מיד לתחנת המשטרה הסמוכה, על יציאת הנאשם מהבית ו/או מחצר הבית.

(3) הנאשם ישא בכל עלויות אמצעי האבטחה הנ"ל.

(4) כל צד זכאי לפנות לבית המשפט בבקשת הוראות והבהרות לביצוע התנאים הנ"ל.

ג.הנאשם יתייצב כל יום - זולת ביום שבת - בין השעות 08:00 ל19:00- בתחנת המשטרה הסמוכה לבית מגוריו הנ"ל, כאשר הוא מגיע אליה בדרך הקצרה ביותר ברכב, שבו מצויים - מלבד הנהג - שני שומריו הנ"ל, אך המשטרה מוסמכת לצמצם את ימי התייצבותו השבועית כרצונה.

ד.יציאתו של הנאשם מהארץ תעוכב, ואם יש בידו דרכון כלשהו, הוא יופקד.

ה.הנאשם לא יצור, במישרין או בעקיפין, קשר כלשהו עם שותפיו, נושיו, עובדיו ועוזריו, בעבר, ולא ימצא בביתו ובחצר כנ"ל מכשיר אלחוטי לא קווי ו/או מכשיר כלשהו הכולל פקסימליה ו/או מודם.

ו.להבטחת מילוי התנאים הנ"ל והתייצבותו למשפטו, יפקיד הנאשם בקופת בית המשפט סך של 5.5 מיליון ש"ח או ערבות בנקאית, שוות ערך של בנק ישראלי, ללא תנאים, צמודה למדד ולא מוגבלת בזמן, לטובת המדינה, שתחולט אם בית המשפט יקבע כי המשיב לא מילא במודע ובכוונה אחר תאי מהתנאים המפורטים.

ז.בנוסף לפיקדון הנ"ל, הנאשם יחתום על ערבות עצמית על סך 5.5. מיליון ש"ח, שתובטח על ידי שיעבוד נכסיו בדרגה ראשונה לזכות המדינה, ללא הגנת הדייר על נדל"ן, ששווים לפי הערכת שמאי - מוסכם או ממונה - אינו פוחת מהסכום הנ"ל.

שעבודים כאמור ימומשו לטובת המדינה אם יופר במודע ובמכוון תנאי מהתנאים הנ"ל.

עד למילוי התנאים הנ"ל בסעיפים ד', ו'-ז', הנאשם ימשיך להיות במעצר והוא ייעצר עד לסיום ההליכים אם לא יעמוד במכוון בתנאי כלשהו מהתנאים הנ"ל.

אם הנאשם יחליט להשיב עניינית לשאלות חוקריו - כמובן, תוך מימוש זכותו להימנע מהפללה עצמית - יהא זכאי לעיון מחדש בתנאי שחרורו (ראו בהקשר זה הסיפא לסעיף 5 לעיל)".

4.ערר המדינה מכוון נגד ההחלטה לשחרר את המשיב מהמעצר בתנאים כמפורט לעיל. לטענת בא כוח המדינה, אין בתנאים שקבע בית המשפט כדי להבטיח בפני הימלטות המשיב מהדין. חלקם של התנאים, כך הטענה, גם אינם מעשיים, או שאינם ראויים לגופם.

במהלך הדיון בפני, טען סנגור המשיב נגד חלק מהתנאים לשחרור המשיב מהמעצר. את טענותיו כיוון, בעיקר, נגד סכום הפיקדון בסך 5.5 מיליון ש"ח שחויב המשיב להפקיד במזומן וכנגד שיעור הערבות העצמית שהוטל על המשיב ליתן, ערבות אשר תובטח בשעבוד נכסיו של המשיב. מוסכם על הצדדים, שטענותיו של המשיב בעניין זה תדונה במסגרת ערר זה, על אף שלא הוגש ערר על ידי המשיב. כמובן, שלטענות אלה ניתן יהיה לשעות רק אם ערר המדינה יידחה.

5.על פי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- ( להלן: חוק המעצרים ), מתקיימת עילה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אם קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי מעצרו יביא להתחמקות מהליכי שפיטה. ובמילים אחרות, אם קיים חשש של הימלטות הנאשם מאימת הדין, כך שלא יהיה ניתן לקיים את ההליך הפלילי נגדו. בענייננו קבע בית המשפט המחוזי, שקיים יסוד סביר לחשש כאמור, ובדין קבע כך. הצטברות של עובדות ונימוקים אחדים הצדיקו מסקנה זאת.

העבירות בהן מואשם המשיב כוללות עבירות של קבלה במרמה של סכומי עתק של עשרות מיליוני דולרים, אשר המשיב לא מוכן היה לפרט בחקירתו את מקום הימצאם. יוצא לכאורה, שאם יבקש המשיב להימלט מאימת הדין, יעמדו לרשותו סכומי כסף נכבדים, אשר יסייעו לו, גם להימלט מהארץ בדרך שיבחר בה וגם להסתדר כלכלית בכל מקום שיבחר בו. בגין העבירות המיוחסות למשיב הוא צפוי, אם יורשע בהן, לעונש מאסר לתקופה שאינה קצרה, עובדה אשר יש בה עידוד להימלטות מהדין. בית המשפט המחוזי גם הזכיר את קשריו הבינלאומיים של המשיב אשר יסייעו לו להימלט מהארץ, ובפרט שקיימים גורמים השותפים לעסקיו של המשיב, אשר יש להם עניין לבל יגלה את כל הידוע לו. עוד מסתבר, שלמשיב יש נושים, אשר יש למשיב עניין להימלט מהם למקום בו לא ישיגוהו.

לכל אלה יש להוסיף, שלמשיב עבר פלילי (ברוסיה), ועל פי העובדות המיוחסות לו בכתב האישום יש בידיו גם כלים לביצוע מעשי מרמה ולזיוף מסמכים וחותמות ככל שיידרש לו כדי להימלט מישראל, וגם ניסיון בזיוף או שימוש במסמכים וחותמות מזויפים. כפי שמציין בית המשפט המחוזי, ביצע המשיב בעבר, כעולה ממספר פרטי אישום, זיוף של מסמכים באמצעות חותמות מזויפות, כולל חותמות של רשויות שלטוניות, כמו בית המשפט המחוזי בלוקסמבורג. זאת ועוד. מאחד המסמכים אשר הוצגו בבית המשפט המחוזי עולה שהמשיב היה מעורב בעבר בהצעה לרכישת דרכון מזויף.

אירועים מעברו של המשיב מלמדים, שניסיונות להימלט מאימת הדין אינם זרים לו. כך, כשהיה עצור בשוויץ תוכננה הברחתו מכותלי הכלא, תוכנית אשר כללה שימוש באמצעים מתוחכמים כולל הברחתו מתחומי שוויץ במטוס. אכן, אין ראיה ישירה שהמשיב נטל חלק בתיכנון של מבצע זה, אך יש, לדעתי, היגיון בטענה שניסיון כזה לחילוץ מהכלא לא יכול היה להתבצע ללא ידיעה ושיתוף פעולה של המשיב. וגם זאת, כששהה המשיב ברוסיה הוא שוחרר מהכלא בערבות של 15,000 דולר. על אף זאת ועל אף שלא אושרה עזיבתו את רוסיה, נטל את מזוודותיו ובא ארצה. אמנם, לא היה תלוי נגדו באותה עת צו עיכוב יציאה מתחומי רוסיה. אך לפיו דבריו של המשיב עצמו, הוא ביקש אישור לעזוב את רוסיה וזה לא ניתן לו, ועל אף זאת עזב את תחומי אותה מדינה, מבלי להתחשב בכך שהשלטונות שם סרבו לאשר את יציאתו (ראו בעניין זה את דברי המשיב בשיחה מוקלטת אשר בדגלון 4 פרק 1 של המסמכים שהומצאו לבית המשפט).

נגד המשיב התנהלה חקירה מקיפה בישראל, והמשיב היה מודע לכך. בשלב זה, ולאחר שלא צלחו חלק מתוכניותיו בארץ, החליט לחסל את עסקיו בישראל, נטל עמו "משרד נייד" הכולל את המסמכים הדרושים לו ועמד לעזוב את הארץ על מנת לא לחזור אליה עוד. בשדה התעופה, בהיותו בדרכו לעזוב את הארץ, נעצר על ידי המשטרה.

הנני סבור, שמכלול הראיות כאמור אשר היה בפני בית המשפט המחוזי, הצדיק את מסקנת בית המשפט המחוזי בדבר קיום עילה למעצרו של המשיב בגין החשש הסביר שהוא יתחמק מהמשך ההליכים המשפטיים בכתב האישום אשר הוגש נגדו.

6.כמצוין לעיל, סבר בית המשפט המחוזי כי היסוד הממשי לחשש הימלטות המשיב אינו בדרגה המחייבת את מעצרו ללא אפשרות של חלופת מעצר. אכן, על פי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, גם אם קיימת עילה למעצר נאשם עד תום ההליכים בשל העילה של חשש הימלטות מהדין, ואפילו קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, לא יצווה בית המשפט על מעצרו אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. קודם שיורה בית המשפט על מעצרו של נאשם, עליו לבחון ולבדוק אם לא ניתן למנוע את הפגיעה הקשה בנאשם, אשר אשמתו טרם הוכחה, הכרוכה במעצרו בין כתלי הכלא. בחינה ובדיקה כאלה אשר היו ראויות בכל עת, קיבלו משנה תוקף עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אך האם ניתן להשיג, לגבי המשיב, את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאים אשר תהיה בהם פגיעה פחותה בחירותו של המשיב? בית המשפט המחוזי השיב על כך בחיוב. לדעתי, התשובה לכך שלילית. הגעתי למסקנה זו על יסוד העובדות, הנימוקים והשיקולים אשר יפורטו להלן. במסגרת פרוט מסקנתי, אתייחס גם לחלק מהתנאים שקבע בית המשפט המחוזי לשחרור המשיב ממעצרו.

א.עיון בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי לשחרורו של המשיב, כמצוטט לעיל, מלמד בברור שבית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שהחשש של הימלטות המשיב הנו חשש ממשי ביותר. עולה מתנאים אלה, שבית המשפט סבר שיש צורך במעקב והשגחה צמודים ומתמידים על המשיב לבל ינסה להימלט. עולה מהם, שבית המשפט המחוזי סבר, ובנסיבות המקרה יש תשתית לסברה זו, שאין ליתן אמון במשיב שהוא לא ינצל את שחרורו מהמעצר כדי להימלט מאימת הדין. בהקשר זה יצויין, שנקבע לא אחת, ש"אם נשתכנע בית המשפט כי מעצר בית לא ישיג את המטרה שבחלופת מעצר זו, וכי נדרש פיקוח צמוד על הנאשם שלא יפר מגבלה זו, כי אז אין מנוס ממעצר של ממש בשם בידודו והבטחת המטרה שלשמה נעצר" (דברי השופט גולדברג בבש"פ 1064/92 מדינת ישראל נ' ארזי , תקדין עליון 92(1) 1768, וראו גם בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 493).

ב.ההשגחה על המשיב, אותה קבע בית המשפט המחוזי, של שני שומרים מחברת שמירה פרטית, אשר המשיב יממן את עלותה, בעייתית היא בעיני. עם ממון כפי שמצוי בידי המשיב ועם הניסיון שיש לו בשיחוד אחרים ובזיוף מסמכים, כשהדבר נחוץ לעניינו, מוקהות במידה רבה האפקטיביות של שני שומרים אלה, ובפרט אם זוכרים אנו שבעבר תוכנן ניסיון לשחרר את המשיב מהכלא בשוויץ.

"שמירה פרטית" מעין זו, כתנאי לשחרור בערובה, גם מעוררת קשיים לא מעטים. יש עמה העברה לא ראויה של האחריות לשמירה בפני הימלטות נאשם מהגוף השלטוני המופקד על כך לידיים פרטיות, שאין עליהן פיקוח ומרות (ראו בש"פ 1064/92 הנ"ל). היא גם מעוררת שאלה עקרונית לא קלה: היא מאפשרת שחרור ממעצר למעצר בית למי שהממון מצוי בכיסו ויכול לממן שמירה כזו, ועל ידי כך מעניקה לו יתרון על פני מי אשר אינו מסוגל, מבחינה כספית, לממן שמירה כזו. אני מעלה ומזכיר שאלה זו מבלי להכריע בה, ומבלי להתוות קווים ראויים לפתרונה. כפי שבקשתי להבהיר לעיל, בנסיבותיו של המקרה הנדון אין בשמירה פרטית כאמור הבטחה מספקת בפני חשש הימלטות המשיב מאימת הדין.

ג.בית המשפט המחוזי קבע בין אמצעי האבטחה כנגד הימלטות המשיב את התנאי בדבר התקנת אמצעים אלקטרוניים על אחת מגפיו של המשיב. כפי שנמסר במהלך הדיון בפני, לא נבחנה השאלה באיזו מידה אמצעי זה אפשרי וישים על פי הנהוג והמקובל כיום במשטרה. לשאלתי, הבהיר בא כוח המדינה שהרעיון של אזיקים אלקטרוניים טרם קנה אחיזה בפרקטיקה המשטרתית וניסיון העבר בנושא זה הוכח, לדבריו, ככישלון. אני מזכיר זאת לא מתוך הסכמה שלא ניתן למצוא דרך, בעתיד, לעשות שימוש מעשי באמצעי זה. יתכן, וצריך לבחון דרך זו של מעקב אחרי אנשים הנמצאים ב"מעצר בית" כאמצעי אשר יוכל, במקרים המתאימים, למנוע את הצורך במעצר בין כתלי הכלא. אך מסתבר שצריך עדיין לצבור ניסיון בתחום זה, עד שיהפוך השימוש באמצעי זה למעשי. מכל מקום, לא די בהחלטה לעשות בו שימוש, כשאין תשתית מעשית לכך כיום.

ד.בין יתר השיקולים לשחרור המשיב בערובה ובתנאים אותם קבע בית המשפט, מוזכרת העובדה כי גם אם ימלט המשיב מהארץ, מדינות רבות הינן צד לאמנת ההסגרה, לרבות ארצות הברית אליה התכוון המשיב לטוס באותה טיסה אשר קודם ביצועה נעצר המשיב. צר לי, אך נימוק זה אינו משכנע. יש יסוד להניח, שאם יבקש ויצליח המשיב להימלט מהארץ לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, ידע לבחור לו מקום מקלט במדינה אשר אינה צד לאמנת ההסגרה.

ה.בית המשפט ציין את העובדה שמשפטו של המשיב עשוי להמשך פרק זמן לא קצר, אולי אף מעל שנה. במקרה זה יהיה צורך בטעמים מיוחדים להארכת מעצרו של המשיב. שאלה זו של התארכות המשפט הטרידתני. עם זאת, דעתי היא שהעובדה, כשלעצמה, שעל פי מספר פרטי האישום המיוחסים לנאשם ומספר העדים שיעידו במשפט עשוי המשפט, אף אם ינוהל כהלכה, להמשך תקופה ארוכה יחסית, אינה מהווה עילה שלא לצוות על מעצר הנאשם, כשיתר הנסיבות מחייבות או מצדיקות זאת. שאם לא תאמר כן, ייטב מצבו של מי אשר יש נגדו ראיות לכאורה לכך שעבר עבירות במספר רב, לעומת מי שמיוחסת לו עבירה אחת או עבירות מעטות (השווה בש"פ 257/94 מדינת ישראל נ' סבאן , תקדין עליון 94(1) 1554).

ו.בית המשפט המחוזי קבע, בין יתר תנאי השחרור מהמעצר, את התנאי שהמשיב יתגורר בתקופת שחרורו מהמעצר בישוב המצוי במרחק של לפחות 20 ק"מ מחופי ישראל. הצבת תנאי זה מלמדת, כך יש להניח, על החשש שהמשיב ימלט בדרך הים, בין היתר בהסתמך על כך שלמשיב יש יכטה משלו. אך האם התנאי של מגורים במרחק של נסיעה לפרק זמן של כ20-15- דקות מהחוף יש בו באמת להקהות חשש זה? אכן, תנאי זה לא הבנתי את פשרו.

7.סיכומם של דברים הוא, שהוכחה עילה למעצרו של המשיב, דהיינו חשש הימלטות שלו מהדין; ולא קיימת בנסיבות המקרה חלופה למעצר אשר תשיג את מטרתו בדרך של שחרור בערובה.

אשר על כן, מתקבל ערר המדינה ואני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המתקיימים נגדו בת"פ 469/97 של בית המשפט המחוזי בירושלים. מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בטענות המשיב נגד התנאים לשחרורו בערובה עליהם החליט בית המשפט המחוזי.