בג"ץ 5535/96 מסעוד בוסקילה נ. מדינת ישראל

ביום 14.11.95 הוגש בבית משפט השלום בבאר-שבע כתב אישום כנגד המבקש (ת.פ 4228/959). בכתב האישום יוחסו למבקש קשירת קשר לביצוע פשע או עוון, וכן התפרצות למקום מגורים. המבקש, אשר לא היה מיוצג, פנה לבית משפט השלום בבקשה לצרף תיק נוסף, אשר היה תלוי ועומד נגדו בגין החזקת סם לצריכה עצמית (ת.פ 1496/96). המבקש הודה באישומים שיוחסו לו בשני כתבי האישום. על סמך הודאות המבקש, הרשיע בית משפט השלום (כב' השופטת צ. קינן) את המבקש באישומים שיוחסו לו. בטיעונים לעונש טען התובע, כי הגיע להסכמה עם המבקש לעניין העונש. התובע ביקש להטיל על המבקש עונש מאסר בפועל של 18 חודשים וכן להפעיל עונש מאסר על תנאי בן שישה חודשים התלוי כנגד המבקש. כן ביקש התובע להטיל על המבקש עונש מותנה. בנימוקים לגזר הדין אמרה השופטת, בין השאר כי:

"ביקשתי וקיבלתי תסקיר אודות הנאשם ומן התסקיר עולה שהנאשם שהוא כבן 52 נשוי ואב ל - 6 ילדים מכור לסמים מגיל צעיר, ובמשך שנים רבות. ההחמרה בצריכת הסמים באה בעקבות פציעה בתאונת דרכים. העמקת השימוש בסמים גררה את הנאשם לביצוע עבירות רכוש ולתפקוד לקוי בכל מישורי החיים. הנאשם הגיע למצב של יאוש ורצון לערוך שינוי בחייו ואולם כעולה מתסקיר שירות המבחן מאפייני אישיותו אינם מבטיחים גמילה בהיותו משוחרר. מסיבה זו נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית בענינו".

בית המשפט גזר על המבקש 36 חודשי מאסר, מתוכם 18 חודשי מאסר בפועל, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו. בגזר הדין, נאמר גם, כי עונשו של המבקש נקבע תוך התחשבות בעברו הפלילי של המבקש מחד, ובהודאתו, ונכונותו לעבור טיפול גמילה בבית הסוהר מאידך.

המבקש ערער על גזר דינו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בערעורו, טען המבקש כי הייתה אי הבנה בינו לבין התביעה. לדבריו, הוא הבין כי מדובר בעסקה לפיה יהיה עליו לרצות 6 חודשי מאסר בפועל בלבד. כן, טען המבקש כי על בית המשפט להתחשב במצבו האישי הקשה, ולהקל בעונשו. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים א. לרון, י. בנאי, וי. פלפל) דחה את ערעורו של המבקש. בפסק הדין נאמר כי:

"המערער טוען שהובטח לו שיוטלו עליו שישה חודשי מאסר אך מהפרוטוקול עולה במפורש שבעיסקת הטיעון שהוסברה לביהמ"ש בנוכחותו של המערער דובר על 18 חודש ולכן אין בסיס לטענתו של המערער".

מונחת בפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע. בבקשתו, שב המבקש וטוען, כי כאשר הסכים לעסקת הטיעון הבין שהתביעה תדרוש עונש שלא יעלה על ששה חודשי מאסר בפועל. המבקש טוען, כי אי הבנתו את טיב העסקה נבעה מכך שהוא אדם חסר השכלה. לדבריו, חרף בקשותיו החוזרות למנות עבורו עורך דין, סרבו הערכאות, אשר דנו בעניינו, לעשות כן. המבקש טוען, כי אי מינוי סנגור גרם לו עיוות דין.

לאחר הגשת הבקשה דנן מונה למבקש סנגור (בהתאם להחלטת המשנה לנשיא כב' השופט ש' לוין מיום 18.6.97). בנימוקים לערעור שהוגשו מטעם בא כוח המבקש, חוזר הסנגור הממונה על טענות המבקש ומדגיש, כי היה על בית משפט השלום לבחון את נסיבותיו האישיות של המבקש ולהקל בעונשו.

בתגובתה, מתנגדת באת כוח המדינה למתן רשות ערעור. לטענתה, אין הבקשה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות, המצדיקה דיון בערכאה נוספת. באת כוח המדינה טוענת, כי בפרוטוקולים של שתי הערכאות אין זכר לבקשה בדבר מינוי סנגור, וכי העבירות שבהן הואשם המבקש אינן מן הסוג המחייב מינוי סניגור. לעניין עסקת הטיעון, טוענת באת כוח המדינה, כי דבריו של התובע בפני בית השלום היו ברורים ביותר, וכי המבקש לא חלק עליהם. לגופו של עניין, נאמר בתגובת המדינה, כי העונש שהושת על המבקש איננו בלתי ראוי.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא שרשות ערעור איננה ניתנת כדבר שבשגרה. על המקרה הנדון לעורר חשיבות משפטית ציבורית. (בעניין זה ראה ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ פ"ד לו(3) 123). המקרה שלפני איננו כזה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת הבנתו של המבקש את העסקה שהוצעה לו. בית המשפט המחוזי הכריע בשאלה זו בהסתמך על פרוטוקול הדיון מיום 14.5.96. לא מצאתי מקום להתערב בהכרעה זו. אשר לטענה בדבר סבירות העונש שהושת על המבקש, בגזר הדין שניתן בבית משפט השלום צוין מפורשות, כי קביעת העונש נעשית תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות של המבקש. גם בהכרעה זו לא מצאתי מקום להתערב. לעניין הטענה בדבר אי מינוי הסנגור, יצוין, כי טענה זו עולה כאן לראשונה. היא איננה מופיעה בפרוטוקול הדיונים. כמו כן המבקש לא העלה אותה בהודעת הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי. לגופו של עניין ייאמר, כי בהתאם לסעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982, העבירות בגינן הועמד המבקש לדין אינן מן הסוג המחייב מינוי סניגור.

לפיכך, הבקשה נדחית.