בג"ץ 556/07 דני דדון נ. החברה למוסדות חינוך

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

העותר משיג כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר אישר את פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה, ובכך דחה את תביעתו של העותר לסעדים הצהרתיים לפיהם הסכם הפרישה שהוא צד לו עם המשיבות 1 ו-2 (להלן - המשיבות) שריר וקיים, וכי עליהן לשלם לו את מלוא הסכומים הנקובים בהסכם. לחלופין, ביקש להורות כי ההסכם בטל, וכי יש להחזירו לעבודה, תוך תשלום מלוא שכרו, לרבות התנאים הסוציאליים המגיעים לו החל מפרישתו מהעבודה ועד לחזרתו לעבודה. לחלופי חלופין - ביקש לקבוע כי המשיבות אחראיות לפצותו בגין הפרת ההסכם עמו, או לאור הפרת חובת תום הלב המוטלת עליהן בגובה הסכומים הקבועים בהסכם הפרישה.

2.

העותר עבד במשך כ-27 שנים בתפקיד אחראי משק ואחזקה בבית הספר רוקוסין ברמלה, ושימש גם כיו"ר ועד העובדים. ביום 13.9.01 נמסר לעותר מכתב פיטורין, תוך מתן הודעה מוקדמת עד ליום 23.11.01. בעקבות התערבות הסתדרות הפקידים, הוארכה ההודעה המוקדמת במספר ימים. לאחר משא ומתן נוסף, סוכם בין העותר למעסיקות כי הוא יצא לחופשה ללא תשלום עד לסוף שנת 2001, וכי בהמשך, יסוכמו תנאי פרישתו בין נציג משרד הפנים לבין יו"ר הסתדרות הפקידים, וכי הסיכום ביניהם יחייב את כל הצדדים. בסופו של יום, סוכמו תנאי הפרישה, והעותר אישרם. הסכם הפרישה הוכפף לאישורו של הממונה על השכר באוצר. בחלוף מספר חודשים, נמסר לעותר כי תנאי הפרישה לא ימומשו, משלא נתקבל לכך אישור הממונה על השכר במשרד האוצר.

3.

העותר פנה בתביעה כנגד המשיבות לבית הדין האזורי לעבודה. לטענתו, פיטוריו מעבודתו היו שלא כדין, לא ניתנה להם כל הנמקה, לא נתקיים שימוע, ולא נתקבלו האישורים הנדרשים לצורך כך.

הצדדים נחלקו בשאלה מי היתה מעסיקתו של העותר - האם החברה למוסדות חינוך ועירית רמלה (המשיבות) כגרסת העותר, או שמא רק החברה למוסדות חינוך (המשיבה 1), כעמדת המשיבות. כן הם חלוקים בשאלת תקינות הליך הפיטורין - האם נעשה כדין, תוך מתן זכות שימוע. עוד עלתה לדיון שאלת נפקות הסכם הפרישה - האם היה טעון אישור הממונה על השכר, אם לאו. כרוכה בשאלה זו גם השאלה האם הסכומים שהעותר קיבל בסיום עבודתו שולמו לו על חשבון פיצויי הפיטורין, או מכח הסכם הפרישה, כטענת העותר.

בית הדין האזורי לעבודה פסק, ראשית, כי על-פי המבחנים המקובלים בדיני עבודה, שתי המשיבות היוו מעסיקיו של העותר. אשר לשאלה אם פיטורי העותר נעשו כדין, לאחר בחינה מדוקדקת של נסיבות הענין, על רקע טיעוני הצדדים, קבע בית הדין כי היה בסיס ענייני לפיטורין. כן קבע כי לא נפל פגם שורשי בהליך השימוע שנוהל קודם להחלטת הפיטורין. לאור העובדה שניתנה הסכמת ארגון העובדים היציג לפיטורים, ולאור מעורבות גזבר העיריה, מנכ"ל העיריה והיועץ המשפטי בהליך זה, לא עלה פגם מהותי בפיטורין עקב העדר אישור מועצת העיר.

אשר לצורך באישור הממונה על השכר להסכם, נקבע כי ההסכם אכן היה טעון אישור כזה, ואין מקום להורות על אכיפת תנאי הפרישה המיטיבים שנכללו בו בהעדר

אישור הממונה על השכר כנדרש. לפיכך תביעת העותר בבית הדין האזורי נדחתה.

העותר ערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, אשר אישר את פסק הדין של הערכאה הדיונית, והוסיף הערות משלו, שאלה עיקריהן:

אין להתערב במסקנות בית הדין האיזורי, לפיהן היה צידוק ענייני לפיטורי העותר בשל בעיות תקציב ובעיות תיפקוד; לא נפל פגם מהותי בהלך השימוע שנערך לעותר קודם לפיטוריו; פיטורי העותר נעשו בהסכמת ההסתדרות, אשר סיכמה עם נציג השלטון המקומי והגורם האחראי במשרד הפנים, את תנאי הפרישה של העותר. לכל הצדדים היה ברור ונהיר כי תנאי הפרישה מותנים בהסכמת הממונה על השכר באוצר, וזאת בשל תנאים מיטיבים חריגים שהוסכמו בעניינו. כל עוד לא אושרו תנאים אלה על-ידי הממונה, לא קמה לעותר זכות ליהנות מהם.

על פסק הדין של בית הדין הארצי הגיש העותר את עתירתו לבית משפט זה.

4.

העותר מבקש בעתירתו כי נורה על ביטולם של פסקי הדין של בתי הדין לעבודה, ועל קבלת תביעתו לסעדים ההצהרתיים שנתבקשו. לטענתו, השאלות העולות בהליך זה הן בעלות חשיבות ציבורית כללית, ולכן יש להיזקק לעתירה ולקבלה. לדבריו, השאלה העיקרית הראשונה היא - האם הסכם פרישה אשר נכרת כדין על-ידי הגורמים המוסמכים יכול להתבטל באופן חד צדדי על-ידי גוף ציבורי, לאחר שהצדדים החלו לפעול על-פיו, בטענה כי לא ניתן לו אישור הממונה על השכר; זאת, על אף שההסכם מעולם לא הובא לאישורו, ולא נתקבלה הוראה מאת הממונה לבטלו. שנית, שאלה היא האם סיום עבודה שהותנה בקיום תנאי הסכם פרישה עומד בתוקפו גם מקום שהמשיבות לא מילאו אחר תנאי ההסכם, ולא ערכו לעותר הליך פיטורין כדין, כנדרש בגוף ציבורי; ושלישית, האם רשאי בית הדין הארצי לסטות מהילכת זגורי (בג"צ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה , פד"י מט(4) 749), שבה נתן בית המשפט תוקף להסכם פרישה, למרות שלא קיבל את אישור הממונה על השכר באוצר. בהקשר זה טען העותר, בין היתר, כי המשיבות אינן יכולות להיבנות מאי קיומו של התנאי המתלה בדבר קבלת אישור הממונה על השכר להסכם הפרישה. זאת, מאחר שהיה עליהן לפנות לממונה, ולבקש בתום לב את הסכמתו; משלא עשו כן, יש לראות בהן כמי שסיכלו את קיומו של התנאי המתלה, ועל כן אין הן זכאיות להסתמך על אי-קיומו. אם אמנם, כגישת בית הדין, הסכם הפרישה מותנה באישור הממונה, אזי כל עוד אין אישור, ההסכם לא נכנס לתוקפו, ומשמעות הדבר היא כי יש להחזיר את העותר לעבודה.

5.

עמדתן של המשיבות היא, כי אין עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. לטענתן, בפסק הדין לא נפלה

טעות משפטית, וגם אילו נפלה בו טעות, לא היה בכך כדי להקים עילה להתערבות שיפוטית, מאחר שעניינה של העתירה הוא פרטני-נקודתי, ולא עולה בה כל היבט עקרוני בעל השלכה ציבורית רחבה. לגוף העניין, סומכות המשיבות את ידיהן על נימוקיהם של בית הדין האזורי והארצי לעבודה, ומדגישות, כי הסתמכותו של העותר על פרשת זגורי אינה ממין העניין. נסיבות מקרה זה שונות לחלוטין מפרשת זגורי. זאת, בין היתר, מאחר שבמקרה זה נקבע כממצא עובדתי כי הדרישה לקבלת אישור הממונה לתנאי הפרישה החורגים הועלתה בכתב לאחר פיטורי העותר ובטרם נחתם ההסכם בין הצדדים. כמו כן, במקרה הנוכחי סוכם בין ההסתדרות והמשיבות, כי ההסתדרות היא זו שתדאג לקבלת אישור הממונה על השכר.

6.

דין העתירה להידחות על הסף.

כלל הוא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, והוא נוהג ריסון רב בהתערבות בהחלטותיו. התערבותו שמורה לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין, אשר הצדק מחייב את תיקונה (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פד"י מ(1) 673 (1986)). היות הענין בעל אופי עקרוני כללי אף הוא עשוי להוליד במקרים נדירים עילה להתערבות שיפוטית. ענין זה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם מקרים המצדיקים התערבות ערכאה זו.

בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה לא עולה כל טעות משפטית, ולא כל שכן טעות משפטית מהותית. אין בתוצאתם פגיעה בשורת הצדק. הם עוסקים בעניינו הקונקרטי של העותר, ואין להם השלכה ציבורית-עקרונית רחבה. עיקרם נעוץ בקביעות עובדתיות שנתקבלו על-ידי הערכאה הדיונית לאחר שחומר הראיות הונח בפניה במלואו.

בית הדין האיזורי קבע כי שתי המשיבים הן המעסיקות של העותר, ולאחר בחינה מדוקדקת של החומר שהונח בפניו קבע כי היה בסיס ענייני ראוי לפיטורין. כן הוא בחן את הליך השימוע שהתקיים, ומצא כי לא נפל בו פגם מהותי. אין מקום להתערב בקביעות אלה, משלא מתקיימת לגביהן עילת התערבות כלשהי.

בנסיבות הענין, אין להתערב גם בקביעה לפיה לא נפל פגם מהותי בפיטורין עקב העדר אישור מועצת העיר לפיטורין.

אשר לדרישה בדבר אישור תנאי הפרישה על-ידי הממונה על השכר - יש בסיס לקביעה כי אישור כזה נדרש, בהינתן ההטבות החריגות שנכללו בהסכם פרישה. הדרישה לאישור הסכמי פרישה בעלי תנאים מיטיבים חריגים מקורה בסעיף 29

לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה -1985. מטרת החוק, כפי שציין בית הדין האיזורי בפסק דינו, היא ליצור מנגנון בקרה ופיקוח שלטוני על מתן הטבות שכר חריגות בגופים ציבוריים, לבל ייעשה בכספי ציבור שימוש קל ובלתי ראוי, ולבל יותר לגופים ציבוריים, ובהם גופי השלטון המקומי, לפעול בקופה הציבורית כבתוך שלהם, בניגוד לנוהלים ולכללים המחייבים את כלל המשק (ע"ע 1445/02 אמריק יהודה פרידמן נ' עירית מגדל העמק עבודה ארצי, כרך לג(2) 50 ). על החשש מפריצת הסכמי השכר עקב מתן הטבות חריגות ברשויות המקומית עמדו בית הדין הארצי ובית המשפט בע"ע 1381/01 אורפז נ' עירית בת ים ,

תק-אר 2004(4) 224 , וע"א 7657/03 מגן דוד אדום נ' הממונה על השכר ,

פד"י נח(6) 794).

בית הדין פסק, ובדין כך, כי על-פי החוק גוף מתוקצב חייב בקבלת אישורי הממונה על השכר לכל הסכם החורג ממה שהונהג לגבי כלל עובדי המדינה. על-פי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, נקודת המוצא היא כי הסכם בדבר הטבות חריגות הטעון אישור הממונה ולא קיבל אישור כזה בטל. עולה השאלה מהם גבולות סמכותו של בית המשפט לחרוג מעקרון הבטלות ולהפעיל את כלל ה"עפרון הכחול" לגבי חוזה שלא קיבל אישור כאמור, כאשר בטרם תיקון חוק יסודות התקציב בתשנ"ח חלה הילכת זגורי , אשר איפשרה את יישומו של סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג -1973, המאפשר, בתנאים מסוימים, אכיפה של חוזה בלתי חוקי.

שאלות אלה אינן עומדות במוקד ענייננו, וזאת מן הטעם כי נקבע על-ידי בית הדין האזורי ממצא עובדתי לפיו כל הצדדים להסכם, והעותר בכללם, ידעו והניחו כי תנאי הפרישה בעניינו של העותר טעונים אישור הממונה על השכר (פסקאות 28, 29 ו-30 לפסק הדין). קביעה זו אומצה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה. בקביעה זו אין מקום להתערב. משכך, השאלה המשפטית באלו נסיבות ניתן וראוי לחרוג מכלל בטלות הסכם הטבות חריג שלא קיבל את אישור הממונה, אינה מתעוררת; שכן, בנסיבות בהן העותר ידע והבין כי תוקפם של תנאי הפרישה מותנים באישור כזה, מנוע הוא מלהעלות טענות בדבר תקפותו של ההסכם חרף אי קבלת האישור הנדרש.

עוד יוער, כי אין מקום לטענת העותר לפיה היתה זו חובת המשיבות לפנות לממונה על השכר לצורך קבלת אישורו לתנאי הפרישה. בהסתמך על טענת המשיבות, קבע בית הדין כי ההסתדרות היא שאמורה היתה לפעול לקבלת אישור הממונה (פיסקה 27 לפסק הדין). מכל מקום, לא היתה כל מניעה כי העותר עצמו יפעל לקבלת אישור הממונה לתנאי ההסכם, ואין משקל רב לטענתו לפיה המשיבים לא פעלו לקבלת אישור, כשהוא מצידו, כבעל ענין עיקרי, נוקט גישה של "שב ואל תעשה".

מעבר לכל אלה, נקבע כממצא עובדתי כי הליך הפיטורין בעניינו של העותר הושלם בטרם גיבוש ההסדר על תנאי הפרישה ולא היה תלוי ומותנה בו. מכאן, שלטענה בדבר בטלות הסדר הפיטורין בשל העדר אישור ההסכם על-ידי הממונה אין יסוד.

העתירה נדחית על הסף, איפוא.

אין צו להוצאות.