בג"ץ 5563/01 אביב קדשאי נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשה מטעם העותרים בבג"ץ 6931/01 לפסיקת הוצאות. עניינו בקשת העותרים כי יוסדרו הסדרים רגולטיביים לקיום ספורט מוטורי בישראל. העותרים בהליך שבכותרת, הגישו עתירתם לבית משפט זה ביום 4.9.01. ביום 31.10.02 הגישו המשיבים הודעה משלימה במסגרת ההליך שבכותרת בה ביקשו ארכה לאחריה ישובו ויעדכנו בית משפט זה, שכן עתידה היתה להיות מושלמת, לטענת המשיבים, הצעת חוק בסוגיית הסדרת הספורט המוטורי בישראל. בקשתם זו אושרה ביום 29.1.03. נוכח הליכי החקיקה שהתנהלו בסוגייה הנדונה, ניתנו למשיבים מספר ארכות נוספות לצורך הסדרת הסוגייה, האחרונה שבהן מיום 27.10.05. ביום 27.2.06 הגישו המשיבים הודעת עדכון לפיה הושלם בכנסת הליך חקיקתו של חוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו-2005 (להלן: החוק), ולכן ביקשו המשיבים לדחות את העתירות דנן. העותרים בבג"ץ 5563/01 הסכימו למחיקת עתירתם. נותרה אפוא ההכרעה בבקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרים בבג"ץ 6931/01.

2.העותרים בבג"ץ 6931/01 טוענים, כי עם חקיקת החוק למעשה התקבל הסעד המבוקש בעתירתם. לטענת העותרים, במשך עשרות שנים עובר להגשת העתירה פנו פעמים רבות אל המשיבים והשתתפו בישיבות משרדי הממשלה השונים על מנת להסדיר את סוגיית הספורט המוטורי בישראל, אך הסדרה חקיקתית של הסוגייה הנדונה לא קודמה על-ידי המשיבים המוסמכים לכך. על כן לא היה מנוס לטענת העותרים, מהגשת העתירה דנן אשר היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש. העותרים טוענים עוד, כי גם לאחר הגשת העתירה פעלו המשיבים שלא במהירות הראויה, שכן, שמיעת העתירה נדחתה פעמים רבות לאור בקשות ארכה חוזרות ונשנות מטעם המשיבים, והצעת החוק הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר הגשת העתירה דנן כהצעת חוק פרטית בסיוע העותרים. העותרים טוענים כי קיים אפוא קשר סיבתי בין הגשת העתירה להסדר החקיקתי שהושג, שכן, מדברי ההסבר של הצעת החוק עולה כי הוצגה הצעת החוק לאחר הגשת מספר עתירות בסוגייה הנדונה - וביניהן העתירה דנן - ובעקבותיהן. העותרים טוענים בנוסף, כי מאחר ועתירתם זירזה לכל הפחות את פעולתה של הרשות, זכאים הם לפסיקת הוצאותיהם. לאור כל זאת טוענים העותרים כי על המשיבים לשאת בהוצאותיהם בסך 20,000 דולר ארה"ב, המהווה שכר-טרחת בא כוחם וזאת על-פי מכתב בא-כוחם בנושא שכר הטרחה המצורף לבקשתם.

3.המשיבים מתנגדים בתגובתם לבקשת העותרים. לטענתם, הסעד שביקשו העותרים בעתירתם הינו הסדרת נושא הספורט המוטורי בישראל באמצעות חקיקת משנה ולא בחקיקה ראשית, על פי לשון העתירה, ועל כן הסעד אותו ביקשו העותרים אינו הסעד שהתקבל בסופו של יום. זאת, שכן על-פי עמדת המשיבים כפי שהובעה גם בדברי ההסבר להצעת החוק, הסוגייה הנדונה לא יכולה היתה להיות מוסדרת אלא בחקיקה ראשית, כפי שאכן נעשה לבסוף. המשיבים טוענים עוד, כי לא קיים בסיס חוקי על-פיו היו יכולים העותרים לחייבם ליזום הצעות חוק ולקדמן בכנסת, ולכן מלכתחילה לא עמדה לעותרים זכות קנויה לקבלת הסעד שהתקבל בסופו של יום. המשיבים טוענים בנוסף, כי לא העתירה היא שהובילה לחקיקת החוק, שכן עוד קודם להגשתה מונתה ועדה בין-משרדית לנושא הספורט המוטורי בישראל אשר המליצה לקיים הליך חקיקה לשם מיסוד נושא זה. המשיבים מציינים כי הליך חקיקה, ובפרט חקיקה המסדירה נושא לראשונה, הוא הליך ממושך מטבעו, כך שהזמן שחלף עד חקיקת החוק ועזרתם של העותרים לקידום החקיקה אינם מקנים להם זכאות לפסיקת הוצאות. לאור כל זאת טוענים המשיבים כי דין בקשת העותרים לפסיקת הוצאות, להידחות.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו, ובשים לב לבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיבים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, הסעד שנתבקש על ידי העותרים לפי העתירה הינו חיובם של המשיבים להסדיר את הסוגייה באמצעות התקנת תקנות שבסמכותם על-פי דין ולא באמצעות חקיקה ראשית. העותרים בקשו בעתירתם ליישם למעשה את המלצות הוועדה הבין-משרדית שמונתה על-ידי המשיב 2, לפיהן יש בין השאר "לקיים הליך חקיקה שיטופל על-ידי משרד המדע, התרבות והספורט ומשרד התחבורה לגבי מיסוד הספורט המוטורי בישראל" ו"לקבוע כללים לגבי ביצוע התחרויות בארץ". בסופו של יום בחרו המשיבים לטפל בשאלה שעלתה בעתירה בחקיקה ראשית ולא בחקיקת משנה. במצב דברים זה, אין יסוד מספיק לטענה כי הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. אין חולק כי מדובר בסוגייה סבוכה שהיו לה היבטים רגולטוריים רבים. אין גם חולק כי העותרים פעלו נמרצות לקידום העניין. אולם בכך אין די כדי להגיע למסקנה כי העתירה שהוגשה היא שהובילה לקבלת הסעד, בייחוד נוכח הזמן שנדרש ממילא להסדר עניין זה ופעולות שונות שננקטו על-ידי המשיבים. זאת ועוד, יש קושי בטענה כי עתירה שעניינה חיוב המשיבים בייזום חקיקה תהא מוצדקת ותצדיק פסיקת הוצאות לזכות העותרים היה והליך החקיקה יושלם. זאת, אלא אם כן העותרים יצביעו על עילה בדין לחייב המשיבים בייזום חקיקה כאמור, עילה שלא בוססה בבקשה שלפני. לא שוכנעתי אפוא כי ניתן לראות בתוצאת ההליך כמוכיחה את הצדקתו מלכתחילה וקבלת הסעד בגינו דווקא. אשר על כן, דין הבקשה לחיוב בהוצאות, להדחות. דין העתירות שבכותרת עצמן, להימחק.