בג"ץ 5596/20 לודמילה גירשוביץ נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

המשנה לנשיאה נ' הנדל:

1.

במהלך הדיון בעתירה, הוברר כי עניינן של עותרות 1-3 בא בגדרי תקנה קכ"ט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, המורה כי "בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם". בנסיבות אלה, אין צורך לקבוע מסמרות לגבי טענות העותרות – או עמדת משיבי המדינה, לפיה "ההליך שהתקיים בבית הדין הרבני האזורי בטבריה לוקה במספר פגמים מהותיים בכללי הצדק הטבעי" – ומוטב כי העותרות יפנו למסלול זה. חזקה על משיב 3 (בית הדין הרבני האזורי בטבריה) שיבחן את הבקשה בשים לב למכלול הנסיבות, ויאפשר לעותרות לקבל את יומן לפניו תוך עריכת בירור מלא ויסודי של טענותיהן.

הנה כי כן, ההכרעה בסעד הפרטי שהתבקש בעתירה – ביטול פסקי הדין שניתנו על ידי משיבים 1-3 – התייתרה, שכן בידי עותרות 2-3 (שאמן, עותרת 1, הלכה לעולמה) לפעול, כאמור, לקיום דיון מחודש לפני משיב 3. נוכח תוצאה זו, סבורני כי אין להידרש בהליך הנוכחי לטענות העקרוניות שהעלו העותרות כלפי הנחיות בירור יהדות, התש"ע-2010 (ראו, למשל, בג"ץ 8126/16 דגאני נ' שר הפנים (6.2.2018), ובג"ץ 7206/20 פלוני נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית , פסקה 6 (27.10.2020)). אין צריך לומר כי טענות הצדדים במישור זה שמורות להם, וכי אם יתעורר בכך הצורך יהיה בידי העותרות לשוב ולעורר את הסוגיה – לאחר מיצוי ההליכים במערכת בתי הדין הרבניים.

2.

אשר על כן, העתירה נמחקת. בשים לב למסלול שהוביל לתוצאה זו, לעמדת משיבי המדינה באשר לפגמים שנפלו בהליך, ולסימני השאלה במישורי השיהוי ומיצוי ההליכים, יישא כל צד בהוצאותיו.