בג"ץ 5630/02 מתוק יהודית נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

המשיב הגיש בקשה לראש ההוצאה-לפועל להורות על פינוי הדירה שבבעלות בעלה של המבקשת, בה מתגוררת בתם של בני-הזוג, ועל מכירתה מכוח שטר משכנתא, עליו חתום הבעל בלבד. בתגובה, הגישה המבקשת תובענה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו למתן הצהרה, כי מכוח הלכת השיתוף היא בעלת מחצית מהזכויות בדירה. במסגרת התובענה, ביקשה המבקשת מבית-המשפט המחוזי לתת צו זמני לעיכוב הליכי ההוצאה-לפועל עד שינתן פסק-דין בתובענה העיקרית.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע, כי מכיוון שחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג1973- (להלן: חוק יחסי ממון) חל על בני-הזוג, לא חלה בעניינם הלכת השיתוף; כי אף אם היתה חלה הלכת השיתוף, אין בכך כדי להועיל למבקשת, שכן בעלה של המבקשת ירש את הדירה, היא איננה פרי מאמץ משותף של בני-הזוג, איננה משמשת למגוריהם, והעובדה שבעלה של המבקשת שיעבד את הדירה לטובת עסקיו, מצביעה על כך שראה בה נכס נפרד שאיננו נכלל בנכסים המשותפים של בני-הזוג, אשר לשם שיעבודם היה נזקק להסכמת המבקשת. לבסוף קבע בית-המשפט כי סיכויי המבקשת לזכות בתביעה אפסיים, ולכן אין להיעתר לבקשה למתן סעד זמני.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגידרה חזרה המבקשת על טענותיה בפני בית-המשפט המחוזי, והדגישה כי הלכת השיתוף יכולה לחול לצד חוק יחסי ממון. עוד נטען, כי מכיוון שכוונת בני-הזוג - כפי שהיא נלמדת מאורח חייהם המשותף - היתה לשיתוף כן ואמיתי בדירה, יש לראות בדירה חלק ממאסת הנכסים המשותפים של בני-הזוג. המבקשת הוסיפה וטענה, כי באם לא תתקבל בקשתה למתן צו מניעה זמני, המשיב ישלים את הליכי ההוצאה-לפועל של שטר המשכנתא, הדירה תימכר, וייגרם למבקשת נזק בלתי הפיך.

לאחר שבחנתי את טענות המבקשת, הגעתי לכלל דעה כי דינן להידחות. בית-המשפט המחוזי קבע, לאחר ששמע את טענות הצדדים, כי לא הונחה תשתית לכאורית המאששת את טענות המבקשת לתחולת הלכת השיתוף על הדירה נשוא הבקשה, ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו. אומנם, ללא צו מניעה זמני, עשוי המשיב להמשיך בהליכים למימוש המשכנתא ובמסגרתם להעמיד את הדירה למכירה. ואולם, הדירה איננה דירת מגוריה של המבקשת, ובמידה ובסיום בירור תובענתה העיקרית של המבקשת תזכה היא בתובענה, הרי שתהא זכאית לפיצוי כספי על הנזק שעלול להיגרם לה.