בג"ץ 5654/99 דידי סיבוני נ. מ.ד.י.ס יבוא ושיווק מוצרי איכות בע"מ באמצעות

המשיבה 3 (להלן: הנושה) הגישה כנגד המשיבה 1 (להלן: החברה) בקשה למתן צו פירוק, וזאת לאחר ששיקים של החברה שניתנו לנושה לא נפרעו. בית-המשפט המחוזי נענה לבקשה, ומינה את בא-כוח הנושה כמפרק זמני לחברה. המבקש, אשר החברה מצויה בשליטתו המלאה, ואשר ביחד עם חותנו לשעבר שיעבד כספים שברשותם להבטחת האובליגו של החברה בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק), הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה למתן צו הקפאת הליכים, לפי סעיף 233(א1)(1) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג1983-.

בית-המשפט המחוזי (הנשיא ורדי זילר) נענה לבקשה, מינה נאמן לחברה, ועל-סמך חוות-דעתו של הנאמן, שלפיה ניתן יהא להבריא את החברה, הורה על המשך הקפאת ההליכים כנגד החברה עד לתאריך 31.10.99. ואולם לבקשת הנושה, היתנה בית-המשפט המחוזי את המשך מתן צו הקפאת ההליכים בהמצאת התחייבות מצד המבקש וחותנו, שבגידרה יתחייבו להכניס בעתיד לקופת הפירוק או לקופת הנושים, כספים בגובה הסכום שבו יופחתו בתקופת ההקפאה הבטוחות שניתנו על-ידם לטובת החברה.

המבקש לא קיבל עליו את הדין, ופנה בבקשה להארכת המועד למילוי התחייבותו ולשינוי החלטת בית-המשפט המחוזי. במקביל הגיש המבקש את הבקשה שבפניי, שבגידרה טען כי יש לבטל את התנאי שהציב בית-המשפט המחוזי לצורך המשך מתן צו ההקפאה, שכן תנאי זה מחייבו להעמיד ערבות אישית לטובת נושים בלתי מובטחים. המבקש הוסיף, כי על-כל-פנים חותנו לשעבר אינו מעוניין עוד בנעשה בחברה ואין באפשרותו של המבקש לחייבו להעמיד את הערבות הנדרשת.

החברה (באמצעות הנאמן) והמשיב 2 סברו, כי ראוי לחייב את המבקש להפקיד סכום השווה בערכו אך לחלק מן האובליגו של החברה, שנוצר עקב מתן ערבות מצד הבנק לטובת אחד מלקוחותיה. ואילו הנושה טענה כי יש לדחות את בקשתו של המבקש על הסף, וזאת מנימוקים דיוניים שונים, והוסיפה, כי יש לדחות את הבקשה אף לגופה, שכן הימנעות ממתן ההתחייבות האמורה על-ידי המבקש וחותנו עשויה לאפשר להם לנצל את תקופת הקפאת ההליכים כנגד החברה בכדי לשפר את מצבם על חשבון הנושים.

דין הבקשה להידחות.

הקפאת ההליכים הננקטים כנגד חברה המצויה במצב של חידלות פירעון נועדה לאפשר את מיצוי יכולתה של החברה להשתקם. עם זאת, אין הקפאת ההליכים צריכה לפגוע בעניינם של נושי החברה, מעבר לפגיעה הגלומה בהשעיית יכולתם לגבות את החובות המגיעים להם מן החברה.

בית-המשפט המחוזי שקל איפוא את האינטרסים של הצדדים השונים, וקבע כי המבקש, שהוא בעל השליטה בחברה, אינו זכאי לכך שנסיונות ההבראה של החברה יאפשרו לו להקטין את התחייבויותיו לטובתה, תוך שיפור מצבו על חשבון מצבם של הנושים. לא מצאתי כי עליי להתערב בהחלטתו, שכן החלטה זו עשויה למנוע שינוי לרעה במצבם של נושי החברה.

באשר לטענת המבקש בדבר חוסר האפשרות להמציא את ההתחייבות הנדרשת מטעם חותנו, הרי שפתוחה בפני המבקש הדרך לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעיין מחדש בהחלטתו, לנוכח שינוי הנסיבות.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.