פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בג"ץ 5680/11
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט י' עמית
העותרת:
פלונית
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני האזורי פתח תקוה
2. בית הדין הרבני הגדול לערעורים
3. פלוני
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותרת:
עו"ד מאיר אהרוני
בשם המשיב 3:
עו"ד מיכאל חיימי
פסק דין
השופט י' עמית
:
בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת להכריז על בטלותו של הסכם ממון
וגירושין, שלטענתה נעשה בניגוד לחוק
יחסי ממון בין בני
זוג, התשל"ג-1973 (להלן:
חוק
יחסי ממון
), ותוך פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי.
1.
ואלו העובדות הצריכות לעניין, כפי שעולה מהעתירה ומתגובת המשיב
3 (להלן:
המשיב
).
המשיב
הוא יליד 1961 והעותרת ילידת 1983, השניים נישאו כדמו"י בשנת 2006 ומנישואין
אלה נולד בנם הקטין יליד 25.6.2007. המשיב הביא דירה לנישואין וזו נותרה רשומה על
שמו. במהלך 5 שנות נישואיהם לא צברו בני הזוג נכסים משותפים למעט תכולת בית וחוב
בבנק בסכום של כ-50,000 ₪ (אשר לטענת המשיב חלקו הארי מקורו בהלוואה בסך 40,000 ₪
למימון ניתוח להגדלת חזה עבור העותרת).
ביום 11.10.2010 הגיש המשיב
תביעת
גירושין נגד העותרת. בדיון שהתקיים ביום 15.12.2010 בפני בית הדין הרבני האזורי
בפתח תקווה (כב' אב בית הדין הרב
מ'
אוחנונה
וכב' הדיינים הרבנים
ד' מלכא
ו
י' לרר
) (להלן:
בית
הדין האזורי
) הודיעו הצדדים על הסכמתם להתגרש, בא
כוחה דאז של העותרת הצהיר כי היא נכונה לעזוב את הדירה תוך חודש אך היא מבקשת כי
בית הדין יתן צו למשמורת זמנית על הקטין. בפרוטוקול נרשם כי הצדדים מסכימים וכי
בית הדין הציע לבאי כוח הצדדים להגיע להסכם גירושין.
בדיון
שנערך ביום 23.1.2011, ולאחר שיח ושיג בין הצדדים ובית הדין – במהלכו ירדה העותרת
ל"רזולציה" של הפריטים שנרכשו במשותף לדירה כולל הנברשות והרשתות
לחלונות – נכתב בפרוטוקול כי "הצדדים הגיעו להסכם גירושין בעזרת ביה"ד
כדלקמן". בהמשך פורטו תנאי ההסכם שעיקרם כי הבן ישאר במשמורת העותרת עד לקבלת
תסקיר שירותי הרווחה תוך הסדרת הסדרי ראייה למשיב; הדירה וכל אשר בה – למעט חפציו
של הילד וחצי מן החפצים שנרכשו במשותף על ידי בני הזוג וכן מספר חפצים נוספים
שיעברו לעותרת – תישאר בחזקת המשיב; העותרת תשלם לבעל 10,000 ₪ ב-20 תשלומים של
500 ₪ כ"א ואילו המשיב יישא ביתר החובות המשותפים של בני הזוג; כי בכך
מסתיימות התביעות ההדדיות בין הצדדים והאישה מוחלת על כתובתה עם סידור הגט (להלן:
ההסכם
).
בית הדין ציין כי הצדדים קיבלו על עצמם את ההסדר בקניין אגב סודר (להלן:
קאג"ס
),
וקבע מועד לסידור הגט ליום 24.2.2011.
לאחר
שהחליפה את בא כחה דאז, הודיעה העותרת ביום 18.2.2011 לבית הדין האזורי כי אינה
מסכימה לתנאי ההסכם; כי ההסכם לא נחתם על ידי הצדדים; לא קיבל תוקף של פסק דין ולא
הייתה לה גמירות דעת לגביו, ולכן מתבקש בית הדין לקיים דיון לגופו של עניין. הדיון
בבקשה התקיים ביום 24.2.2011, הוא המועד שנקבע לסידור הגט, ובמהלכו ביקשה העותרת
לחזור בה מהסכמתה מאחר שקופחה בהסכם, וכדבריה בדיון "הרגשתי שנעשה איזה אי
צדק לגבי מצד בעלי. לא ייתכן שזורקים אותי לרחוב, מהבית שהיה שלי במשך 6 שנים, יחד
עם בני... אני לא מוכנה לצאת מהדירה עד שאני ארגיש שנעשה צדק לגבי ולגבי
בני...".
ביום
28.2.2011 ניתנה החלטת בית הדין האזורי בה נקבע כי תנאי ההסכם היו מקובלים על
הצדדים; כי שני הצדדים היו מיוצגים; ורק לאחר שבית הדין נוכח לדעת כי קיימת הסכמה
וגמירות דעת קיבלו הצדדים בקאג"ס על כל הדברים שסוכמו ביניהם, כך שאין מקום
לשינוי ההסכם. עוד נקבע כי תנאי ההסכם אינם מקפחים את העותרת, שהרי מדובר בדירה
ששייכת למשיב לפני נישואיו ומזונות הקטין נדונים ב
בית המשפט
לענייני משפחה, שם
יכולה העותרת לתבוע מדור עבור הילד, ולכך יש להוסיף כי המשיב נטל על עצמו את
החובות וההתחייבויות שנצברו במהלך החיים המשותפים. על רקע זה, דחה בית הדין את
תביעת העותרת לביטול ההסכם, אישר את האמור בהסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. בהתאם
לכך, הורה בית הדין כי על העותרת לפנות את חפציה מהבית החל מיום 15.3.2011 ונקבע
מועד חדש לסידור הגט.
2.
על
החלטה
זו ערערה העותרת בפני בית הדין הרבני הגדול אך ערעורה נדחתה בדעת רוב.
דעת המיעוט (מפי כב' הדיין ח' ש' שאנן ) גרסה כי אמנם לא נראה שהעותרת קופחה בהסכם פרט להפסד הכתובה, אך מאחר שבית הדין "איים על המערערת... אין ספק שאיום זה תרם חלקו להסכם". עוד נאמר כי הסכם גירושין צריך להיעשות מתוך גמירות דעת והבנה ולא הוברר לעותרת מה פירוש ויתור על כתובה. לכך יש להוסיף כי ההסכם אינו חתום וכי חובה שבית הדין או דיין יחתום על ההסכם, מה שלא נעשה במקרה דנן. מאחר שבית הדין אישר את ההסכם כאשר הייתה כבר התנגדות לקיומו וכחודשיים לאחר שהעותרת עתרה לבטלו, הרי שאין בית הדין נאמן לקבוע כי ההסכם נעשה מתוך גמירות דעת.
דעת הרוב (כב' אב בית הדין הרב א' שרמן וכב' הדיין הרב צ' אלגרבלי ) קבעה כי למרות הלחץ שהופעל על העותרת על ידי בית הדין האזורי, לא מדובר באונס או כפייה, אלא שבית הדין הציג לעותרת את החלופות העומדות בפניה נוכח היכרותו את התיק ואת ההלכה, והעותרת הסכימה לתנאי ההסכם מסיבותיה שלה לאחר שנסתייעה ביעוץ משפטי בכל שלבי המשא ומתן. לכן, ההסכם שריר ודין הערעור להידחות.
3.
על החלטות בית הדין האיזורי ובית הדין הגדול נסבה העתירה שלפנינו. העותרת טענה, בין היתר, כי החלטתו של בית הדין ניתנה בחוסר סמכות, שכן מתן תוקף של פסק דין להסכם נעשה בניגוד לדרישות חוק יחסי ממון, בניגוד לכל צורת קניין המוכרת במשפט העברי ובניגוד להסכמתה של העותרת; וכי האיומים והלחצים שהפעיל בית הדין האזורי על העותרת, בשילוב העובדה שההסכם לא הוקרא והוסבר לה, פוגמים בגמירות דעתה להסכם.
4.
דין העתירה להידחות.
ככלל, אין בית משפט זה יושב כ בית דין
לערעורים על בית הדין הרבני הגדול, והתערבותו מצומצמת רק למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, כאשר נדרש סעד מן הצדק וכיוצא באלו (בג"צ 3332/09
פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול , סעיף 3 לפסק דינה של השופטת נאור והאסמכתאות שם (לא פורסם, 31.5.2011); בג"צ 2917/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול , סעיף 12 לפסק דינו של השופט פוגלמן והאסמכתאות שם (לא פורסם, 17.6.2010)).
ענייננו במקרה פרטני בו מתעוררת שאלה אם הייתה גמירות דעת מצד העותרת אם לאו, ושאלה זו אינה מצדיקה התערבות בית משפט
זה.אכן, מקריאת הפרוטוקול עולה כי בתגובה לטענת בא כוח העותרת כי המשיב לא הוכיח עילת גירושין, בית הדין הבהיר לעותרת כי יחליט על חיוב בגט ויוציא צו פינוי כנגדה. אולם, רשאי היה בית הדין להעמיד את העותרת על מצבה המשפטי על פי ראייתו את מצב הדברים. לאחר שנאמרו הדברים יצאו הצדדים להתייעצות, התחדש הדו-שיח באולם, לאחר מכן שוחח בית הדין עם האשה ובאת כוחה בנפרד ולאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמה. העותרת הייתה מיוצגת כאמור, ההסכם הסתיים ב"טכס" של קניין אגב סודר שבמהלכו, ברגיל, נשאלים הצדדים אם הם מסכימים להסכם ואם הם "קונים" את ההסכם. בדיון מיום 24.2.2011 נשאלה העותרת על ידי בית הדין אם מישהו הכריח אותה לחתום או לעשות את ההסכם והעותרת אישרה כי אף אחד לא הכריח אותה. אין בהסכם תנאי המקפח לכאורה את העותרת (נושא המזונות לקטין נותר פתוח) כך שההתערבות אינה דרושה למען הצדק. במצב דברים זה, בית הדין האזורי ובית הדין הרבני הגדול היו רשאים להגיע למסקנה העובדתית כי הייתה גמירות דעת מצד העותרת.
5.
שלא כטענת העותרת, הסכם יחסי ממון אינו מצריך חתימה של הצדדים או של בית הדין. סעיפים 2(א) ו-(ב) לחוק קובעים כלהלן:
(א ) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן –
בית המשפט ) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.
עם זאת, אין ספק כי הפרקטיקה הראויה היא שהצדדים יחתמו על ההסכם וכי בית המשפט
או בית הדין יכתוב בפרוטוקול כי הצדדים עשו את ההסכם מתוך הסכמה חפשית ומתוך הבנה של משמעות ההסכם ותוצאותיו, ויאשר את ההסכם בו במקום. אילו סברתי כי העתירה דכאן "חושפת" פרקטיקה לא ראויה של בית הדין, ייתכן שהיה מקום להתערבות בית משפט זה על מנת להעמיד דברים על מכונם. אלא שמפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול עולה כי לא כך הדבר. הדיין שאנן, שהיה במיעוט, כתב בפסק דינו כי "כיום מקובל שהסכם צריך להיות חתום; הצדדים יקראו אותו לפני החתימה; בית דין או דיין יחתום על ההסכם". והדיין אלגרבלי, בדעת הרוב, הסכים לדברים אלה, ואף ציין כי "אמנם מה שטען עמיתי שלפי המקובל בזמנינו, יש כאן ריעותא גדולה בהסכמה כאשר הצדדים לא חתמו ואף דיין לא חתם", אלא שלשיטתו בנסיבות הספציפיות של המקרה היתה הסכמה גמורה. עולה מהדברים, כי גם בית הדין הגדול סבור כי על דרך הכלל, הפרקטיקה הראויה היא להחתים את הצדדים ולהעלות עלי פרוטוקול כי הצדדים קראו והבינו את ההסכם. משכך, הרי שעניינה של העותרת אינו חורג משאלה עובדתית פרטנית באשר לגמירות דעתה בעת עריכת ההסכם, וכאמור, אין בכך כדי להצדיק התערבות בית משפט
זה.
אשר על כן, העתירה נדחית ובנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטיין :
מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט עמית. אבקש להטעים ולחזק את דברי חברי, כי ראוי להקפיד שהסכם יהא חתום כדבעי ; אכן, במקרה דנא נרשמו פרטי ההסכם בפרוטוקול בית הדין האזורי מיום י"ח בשבט תשע"א (23.1.11), תוך שהעותרת מיוצגת, ואין דבר זה (כפי שציין הדיין הרב אלגרבלי בדעת הרוב בבית הדין הגדול) מילתא זוטרתא, והוכחה הסכמה. ואולם, כדי למנוע אי הבנות והתדיינות מיותרות ראוי ככלל בעליל ליתן פורמליזציה מלאה להסכם, לרבות מצד בית הדין. כאמור, במקרה דנא עולה מפרוטוקול בית הדין האזורי פירוט ההסכם, שנעשה בסיוע עורכי הדין משני הצדדים, וכחברי ברי אף לי כי הכוונה היתה לגט ולהסכם הממון בו עסקינן. איני רואה איפוא עילה להתערבות.
ש ו פ ט
השופט נ' הנדל :
אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט י' עמית, ולהערותיו של חברי, השופט א' רובינשטיין.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.
ניתן היום, ו' בתשרי התשע"ב
(4.10.2011).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט