בג"ץ 5715/99 יוסף צייגר נ. B.G ASSITANCE LTD

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין) בע"א 1087/99 מיום 7.7.99 לפיה נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב- יפו (השופט א' קידר) בת.א. 10923/93 מיום 3.12.98.

1.המשיבה תבעה את הנתבע בסדר דין מקוצר בגין אי פרעון תשלומי הלוואה אותה נטל המבקש. בגין תביעה זו הגיש המבקש בקשת רשות להתגונן ובה הועלו מספר טענות. בין יתר הטענות שהועלו בבקשת הרשות להתגונן נטענה טענת "העדר תמורה" בה נאמר:

"ההסכם נשוא כתב התביעה לוקה בחוסר תמורה שכן מעולם לא קיבלתי בעקבות אותו הסכם כל סכום כסף שהוא, וההלוואה אשר מצויינת בו באם זוהי הלוואה, מעולם לא נתקבלה על ידי".

בית משפט השלום בהחלטתו מיום 16.1.94 בבקשת הרשות להתגונן, התיר למבקש להתגונן ב2- טענות אותם העלה המבקש, אולם לא התיר לו להתגונן בטענת העדר התמורה האמורה. המבקש לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, והמשפט בין הצדדים התנהל בהתאם לרשות שנתנה למבקש להתגונן.

2.בערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום ביקש המבקש לצמצם את ערעורו רק לטענה כי היה על בית המשפט השלום לאפשר למבקש להתגונן בטענת העדר התמורה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו תוך שהוא מציין בין היתר כי:

"בית המשפט קמא בפסק דין מפורט ומנומק דחה את טענות ההגנה שהועלו על ידי המערער ובין היתר התייחס בית המשפט מפורשות גם לעובדת קבלת ההלוואה על ידי המערער". (פסקה 3 לפסק הדין)

3.בבקשה בפני חוזר המבקש על הטענות בערעור ומבקש כי אקבע שהיה על בית משפט השלום לאפשר לו להתגונן בטענת העדר התמורה. עיקרי טענות המבקש הם כי החלטת בית המשפט המחוזי משאירה אותו קרח מכאן ומכאן, שכן החלטה במתן רשות להתגונן הינה החלטה אחרת אשר ניתן לערער עליה במסגרת פסק דין סופי, אולם בית המשפט המחוזי, לטענתו, למעשה לא דן בטענה במסגרת הערעור ודחה אותה מבלי לדון בה לגופו של ענין; עוד טוען המבקש כי קביעות שתי הערכאות שהוא קיבל תמורה כלשהי אינן מתבססות על ראיה כלשהי שכן הוא לא קיבל רשות להתגונן בנקודה זו; המבקש אף טוען כי לבקשתו יש השלכות מעבר לצדדים הישירים לסכסוך שכן אזרחים רבים נקשרו עם המשיבה בהסכמים דומים לאלה שהוא חתם עליהם ועל כן להחלטה בענינו ישנה חשיבות רבה גם לגביהם.

4.המשיבה בתשובתה מתנגדת למתן רשות ערעור משום שלא התקיימו התנאים המיוחדים בהם נוהג בית משפט להעניק רשות ערעור כערכאה שלישית. לגופו של ענין, טוענת המשיבה כי בתי המשפט הכריעו בשאלת התמורה שכן שאלת קבלת ההלוואה הינה אינהרנטית לשאלות בהן ניתנו למבקש רשות להגן, ולא היה ניתן להכריע במחלוקת בין הצדדים בלא לדון בשאלה זו. עוד טוענת המשיבה כי שאלת קבלת התמורה היא שאלה עובדתית שבה הכריע בית משפט השלום, ולא על נקלה תתערב ערכאת ערעור בממצא עובדתי שנקבע בערכאה קודמת ובודאי לא שמדובר בערכאת ערעור שניה.

5.לאחר שעיינתי בכל החומר שהונח בפני שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. בין הצדדים מתנהל מאבק משפטי מזה מספר שנים בקשר לאי פרעון תשלומי הלוואה שנטל המבקש מן המשיבה. שתי ערכאות דנו והחליטו בענין תוך קביעה עובדתית כי המבקש אכן קיבל הלוואה מן המשיבה. המבקש מבקש כעת כי נתיר לו ערעור נוסף בסוגיה זו שהיא כולה עובדתית. רשות ערעור אינה ניתנת במקרים אלו, רשות הערעור שמורה למקרים משפטיים מיוחדים, שאלה עובדתית באשר לנטילת הלוואה אינה נכנסת לגדרם של מקרים אלו (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). זאת ועוד, לשאלה אותה מעלה המבקש אין בהכרח השלכה מעבר לצדדים הישירים לסכסוך. אפילו נקבל את טענת המבקש לפיה חתמו אזרחים רבים על הסכמים דומים, עדיין - כל מקרה ונסיבותיו כל מקרה ועובדותיו, ולא ניתן להשליך מהשאלה העובדתית של מקרה זה למקרים אחרים (ראו: ע"א 6812/98 בי. ג'י. אסיסטנס לימיטד נ' גיזלה פרוינד (לא פורסם)).

הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בדיון זה בסך של 5,000 ש"ח.