בג"ץ 5747/11 נליוג קרסיה נ. שר הפנים

השופט א' גרוניס:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי שיורה לשר הפנים ולמנהל מרשם האוכלוסין (להלן – המשיבים ) לתת טעם מדוע לא תוענק לעותרת 1 (להלן – העותרת) אזרחות ישראלית מכוח חוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן – חוק האזרחות ), נוכח נישואיה לאזרח ישראלי, הוא העותר 2 (להלן – העותר).

2 .

העותרת הינה אזרחית הפיליפינים, אשר בשנת 2001 נישאה לעותר, אזרח ישראלי. בסמוך לאחר הנישואין פנו בני הזוג למשרד הפנים על מנת להסדיר את מעמדה של העותרת, תוך הכרה בנישואיהם. לאחר שנערך בלשכת מינהל האוכלוסין שימוע במטרה להתרשם מכנות הקשר בין העותרים, ונוכח הקשיים שהתגלו במהלכו, קיבלה העותרת רישיון מסוג ב/1 (רישיון עבודה). רישיון זה הוארך מספר פעמים. בשנת 2005 ביקשו העותרים להעניק לעותרת מעמד של קבע, אך בקשתם נותרה ללא מענה. בשנת 2006 התגיירה העותרת במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת, ולאחר מכן הגישה מספר בקשות לבחינה מחודשת של מעמדה בישראל. לאחר שימוע נוסף שנערך לבני הזוג, הוחלט שלא לקבל את הבקשה, והרישיון מסוג ב/1 הוארך פעם נוספת. בשנת 2007 עתרו בני הזוג לבית משפט זה (בג"ץ 3437/07) בבקשה להעניק לעותרת אזרחות ישראלית או לחלופין מעמד של תושבת ארעית (אשרה מסוג א/5). לאחר דיון שהתקיים בעתירה, קיבלה המדינה על עצמה לערוך בדיקה מעמיקה בסוגיה, וערכה שימוע נוסף. לטענת המשיבים, שימוע זה העלה אף הוא קשיים בסוגיית כנות הקשר בין בני הזוג. עם זאת, לפנים משורת הדין, הביעו המשיבים נכונות להעניק לעותרת אשרה מסוג א/5. העותרים קיבלו את ההצעה לקבלת אשרה זו, אך הביעו הסתייגות מהקביעה לפיה העותרת אינה נכללת בהליך המדורג להענקת אזרחות. בסופו של יום, דחה בית משפט זה את העתירה לקבלת האזרחות, לאחר שקבע כי החלטת המשיבים אינה חורגת ממתחם הסבירות. במסגרת ההסכמות שהושגו בין הצדדים הוענקה לעותרת אשרה מסוג א/5, ונותר פתח להערכה מחודשת של הנתונים ושל כנות הקשר בין העותרים בחלוף הזמן (ראו בג"צ 3437/07 נליוג קרסיה ואח' נ' שר הפנים ואח' (לא פורסם, 1.4.2009)). ביום 21.10.2010 פנו העותרים אל המשיבים בבקשה נוספת להעניק לעותרת אזרחות; גם בקשה זו נענתה בשלילה.

העתירה המונחת בפנינו עתה עוסקת בבקשה להעניק אזרחות ישראלית לעותרת, לאור נישואיה לעותר ונוכח הזמן שחלף.

3.

העותרים טוענים כי החלטת המשיבים שלא להעניק לעותרת אזרחות מנוגדת לנהלים, לחוק ולפסיקה, אינה סבירה ואינה מידתית. לטענתם, משחלפו יותר משנתיים מיום מתן פסק הדין בעתירתם הקודמת, ועשר שנים מיום הנישואין, כנות הקשר ביניהם אינה מוטלת עוד בספק. המשיבים טוענים, לעומת זאת, כי יש לדחות את העתירה על הסף לאור קיומו של סעד חלופי – פנייה לבית המשפט לענינים מינהליים.

עוד טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף מן הטעם של אי-מיצוי הליכים. לטענתם, היה על העותרים לפנות לועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים טרם הגישו עתירה זו (לפי נוהל של רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול משנת 2011).

4.

לאחר עיון בעתירה הגענו למסקנה כי דינה להידחות על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי. הסעד המבוקש הינו סעד לפי סעיף 7 לחוק האזרחות, היינו קבלת אזרחות מכוח נישואין לאזרח ישראלי ובלא צורך לקיים את הדרישות הרגילות להתאזרחות הקבועות בסעיף 5(א) לחוק האזרחות. בעניין הערכאה המוסמכת לדון בעתירות על-פי סעיף זה חל שינוי בחקיקה; העתירה הקודמת בעניין הוגשה בשנת 2007, טרם כניסתו לתוקף של צו בתי משפט לענינים מינהליים (שינוי התוספת הראשונה לחוק), התשס"ח-2007. כיום ובעקבות הצו, מוביל השילוב של סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, עם נוסחו המתוקן של סעיף 12 לתוספת הראשונה של החוק לכך שהסעד אותו מבקשים העותרים נתון בידי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, בצד סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק.

5.

מאחר שקיים סעד חלופי בענייננו, על העותרים ללכת בדרך המלך והיא הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. לפיכך, אין אנו צריכים להידרש לטענת אי-מיצוי ההליכים שהעלו המשיבים. אשר על כן, העתירה נדחית

על הסף. העותרים יישאו בשכר טרחה בסך 4,000 ש"ח.