ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 575/95
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' אנגלרד
המערער : שמעון ברדה
נגד
המשיב ה : מדינת ישראל
ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 3.11.94 בתיק 249/93
שניתן על ידי כבוד השופט ח' אדר
תאריך הישיבה: כ"ז בסיון התשנ"ח (21.6.1998)
בשם
המערער : עו"ד אבנון צבי
בשם
המשיב : עו"ד רבקה לוי-גולדברג
פסק דין
השופט י' קדמי:
1. פתח דבר
א.המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ. 249/93) בעבירות שיוחסו לו בשלושה אישומים, כדלקמן: אישום ראשון - קשירת קשר לביצוע שוד, ביצוע שוד מזוין בחנות תכשיטים (להלן: החנות") ביחד עם שלושה אחרים, תקיפה חבלנית אגב ביצוע השוד ונהיגה ברכב ללא רישיון וללא ביטוח; אישום שני - נסיון לשידול לבצע שוד של חלפן בירושלים; ואישום שלישי - נשיאת נשק שלא כדין ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.
ב.בשל הרשעתו בעבירות האמורות, נדון המערער לאחת עשרה שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; וכן לשנתיים מאסר על תנאי.
הערעור מופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.
2. העובדות
להלן, בתמצית, עיקרי העובדות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, על בסיס עדותו של אחד משותפיו של המערער - אדרי - שהיה לעד מדינה; כאשר הסיוע שנדרש לה, נמצא בעיקר בעדותו ובהודעותיו של שותף נוסף - מנדל - שהודה בפתח הדיון ומשפטו הופרד מזה של המערער.
א.האישום הראשון: פרשת שוד החנות
בחודש מרץ 1993, הציע המערער לחברו יהושע ג'ו מנדל (להלן:"מנדל"), ולשניים נוספים - יצחק אדרי (להלן: "אדרי") וציון אלון (להלן: "אלון") - לשדוד חנות תכשיטים ברחוב אלנבי בתל-אביב, בה עבד מנדל בעבר והכיר את מבואותיה והליכות בעליה.
הצעתו של המערער נתקבלה על דעתם של השלושה, ואף נקבע מועד לשוד. ברם השוד לא התבצע באותו מועד, משום שהמערער לא התייצב במקום המפגש; ולבקשתו של המערער נקבע מועד חדש, 22.4.93, הוא המועד שבו בוצע השוד נושא האישום.
במועד החדש, בשעת בוקר מוקדמת, הגיעו המערער ושלושת האחרים לבנין שבו נמצאה חנות התכשיטים. אדרי ואלון החזיקו ברשותם אקדחים ועלו יחד עם המערער לקומה השניה בה מצויה החנות על מנת להמתין שם לבעלים. כאשר עסקו אדרי ואלון בהכנות לשוד נפלט כדור מאקדחו של אדרי; והשלושה מיהרו לרדת ולהתרחק מן המקום, כשעמם מנדל שנותר כל העת למטה כ"מתריע".
משהתברר לארבעה כי איש לא שם לב ליריה, חזרו אדרי ואלון ועלו לקומת החנות; מנדל נותר בכניסה לבנין כשברשותו מכשיר קשר, שבאמצעותו היה עליו לדווח לאדרי ולאלון על בואם של בעלי החנות ובעלי עסקים סמוכים לה; ואילו המערער נשאר במכונית שבה הגיעו הארבעה למקום ובה אמורים היו להימלט לאחר השוד. כפי שהתברר מאוחר יותר, המערער שינה את מיקומה של המכונית והרחיקה קמעא מן המיקום המקורי; וזאת - כפי שהסביר המערער לחבריו - כדי שהרמזור המצוי שם לא יעכב אותם בבריחתם לאחר השוד.
תחילה הגיע למקום מר יעקובוביץ (להלן: "יעקובוביץ"), בעל עסק המצוי בשכנות לחנות; ומנדל דיווח בקשר לאלון ולאדרי על בואו. השניים תפסו את יעקובוביץ, גררו אותו לשירותים, היכו אותו בפניו וכבלו אותו בחבלים בחדר סמוך.
מאוחר יותר הגיע בעל החנות. מנדל דיווח בקשר על בואו לאדרי ולאלון שהשתלטו עליו; ובאיום באקדחים שהיו ברשותם אילצו אותו לפתוח את דלת החנות, לנתק את האזעקה ולפתוח את הכספת, שאת תוכנה רוקנו לתיק שהיה ברשותם. לפני שעזבו את החנות, הגיעה למקום אחת העובדות - גב' זריהון - והשניים היכו אותה וכבלו גם אותה. כאשר ירדו מן החנות, הצטרף אל השניים מנדל, שחיכה להם; ולאחר שאיתרו בקרבת מקום את מכונית המילוט בה המתין להם המערער, נכנסו לתוכה ונסעו עמו לאשדוד. המערער נהג במכונית ללא רישיון נהיגה וביטוח בר תוקף.
מאוחר יותר, דאג המערער למכירת התכשיטים הגנובים; והתחלק עם שלושת שותפיו בתמורה בסך 18,400 ש"ח. סכום זה היה נמוך בהרבה משוויים האמיתי של התכשיטים, שהוערכו, בתור שכאלה, ב 78,250-$.
ב.האישום השני: פרשת הנסיון לשידול לביצוע שוד
אדרי ואלון מחו בפני המערער על הסכום הזעום שהניב שלל השוד של חנות התכשיטים; והמערער הציע - "כפיצוי" - לשדוד חלפן המתגורר בירושלים. אדרי הסכים, אך היתנה את ביצוע השוד בבדיקה אם אכן מצויים ברשותו של אותו חלפן אותם סכומי כסף גדולים, שהציג בפניהם המערער.
השלושה - אדרי, מנדל והמערער - נסעו לירושלים למשרדו של החלפן; ואדרי נכנס מחופש למשרד. ברם, משהתרשם שאין הוא מחזיק בסכומי כסף מפתים, נסוג אדרי מביצוע השוד והתכנית בוטלה.
ג.האישום השלישי: פרשת תקיפת שוטרים אגב שימוש בנשק
בשל מעורבותו בשתי הפרשיות שהוצגו לעיל נעצר המערער לחקירה; אך שוחרר על ידי בית משפט השלום בכפוף להפקדת ערבות, תוך מתן אורכה להפקדתה.
המערער לא הפקיד את הערבות במועד; והוצאה נגדו פקודת מאסר. בינתיים, הוגש נגד המערער כתב אישום והמשטרה חיפשה אחריו על מנת לעצרו.
ביום 20.7.93, כאשר הגיע המערער לדירה ברחוב פינסקר בתל-אביב, נתפס על ידי בלשי המשטרה שארבו לו במקום, אך התנגד בכוח למעצרו. תוך כדי התנגדותו שלף המערער אקדח טעון; וזה הוצא מידיו רק לאחר מאבק, שבמהלכו נגרמו לשוטרים פציעות וחבלות.
3.גירסתו של המערער
למערער גירסה אחרת בכל הנוגע לשלוש הפרשות נושא כתב האישום; ואלה, בתמצית, עיקריה:
א.אישום ראשון: שוד חנות התכשיטים
במהלך חקירתו במשטרה, טען המערער כי אין לו כל קשר לשוד החנות. ברם, בסופו של דבר, הודה המערער כי הגיע למקום ביצוע השוד יחד עם שלושת חבריו. לטענתו היוזמה לביצוע השוד היתה של מנדל, כאשר הוא ניסה להניא את השלושה מכך; ורק משלא עלה הדבר בידו, הצטרף אליהם ל"מראית עין" על מנת להבטיח, שאדרי ואלון לא "יגלשו" לפגיעה באדם כלשהו מעבר לביצועו של השוד.
לגירסת המערער, לאחר שנפלט הכדור מאקדחו של אדרי, הוא נסוג גם מ"מעורבות למראית-עין" זו. לדבריו, ראה המערער בפליטת הכדור "אות משמים", לפיו יש להימנע מביצוע השוד; ומשהתברר לו, שאין בידו לשכנע את שותפיו לנטוש את תכניתם, ויתר על "מעורבותו", הסתלק מהמקום ולא קיים מגע נוסף עם חבריו בקשר לשוד.
לשיטת ב"כ של המערער, מרשו לא היה שותף "אמיתי" לביצוע השוד מלכתחילה; וזאת - משום שלא התגבש אצלו בשום שלב היסוד הנפשי הדרוש לכך. ומכל מקום, לאחר פליטת הכדור, המערער "התחרט" על מעורבותו - הגם שזו היתה לתכלית אחרת כאמור לעיל - ועזב את המקום ואת חבריו לפני הביצוע. אחיזה לגירסת מרשו, מוצא ב"כ המערער: ראשית - בדבריו של מנדל, שמסר, בין היתר, כי ההחלטה להמשיך ולבצע את השוד על אף פליטת הכדור, היתה החלטתם של אדרי ואלון ולא של המערער, וכי לקראת סיום השוד ביקש מאדרי ואלון לקחת מהנשדד את מפתחות רכבו על מנת שישמש כרכב חלופי אם יתברר שהמערער זנח אותם; ושנית - בעדותו של אלון, לפיה, לאחר שנפלטה היריה ניסה המערער למנוע את ביצוע השוד ולאחר השוד לא נמצא במקום ולא הסיעם לאשדוד.
עוד הדגיש ב"כ המערער בהקשר זה, כי משלא מצאו את המערער חונה בחזית הבנין שבו בוצע השוד, הציע מנדל לחבריו לקחת מונית; ובכך באה לכלל ביטוי תחושתו של מנדל כי המערער אכן עזב את המקום.
דא עקא, שבהודעתו ובעדותו הבהיר מנדל, שעל אף שחשש שהמערער עזב אותם - לאחר שלא הצליח להניע את אדרי ואלון לוותר ולא לבצע את השוד - התברר שהמערער נשאר במקום והמתין להם; וכאשר הגיעו אליו הסיעם לאשדוד וטיפל במכירת התכשיטים הגנובים, הכל כפי שהעיד אדרי.
בהיותו ער לחשיבותה של השאלה אם המערער נשאר במקום אם לאו, טען ב"כ המערער כי אדרי ומנדל משקרים בעניין זה. טענה זו סומך ב"כ המערער - בעיקרו של דבר - על כך שעדותם של השניים לוקה בסתירה מהותית: מנדל
העיד כי כאשר ירדו אלון ואדרי מהחנות פנו שלושתם לכיוון שוק הכרמל ושם מצאו את המערער; כאשר לעומתו העיד אדרי, שהם הגיעו למערער לאחר שפנו לכיוון הפוך
מזה שעליו הצביע מנדל. סתירה זו מלמדת, לשיטת ב"כ של המערער, כי השניים אינם אומרים אמת; וכי יש לקבל את עדותו של אלון. לפיה המערער הותיר אחריו את המכונית ולא נפגש איתם לאחר השוד, כפי שהוא טוען.
ב.אישום שני: הנסיון לשידול שוד החלפן
בהקשר זה טוען המערער כי חבריו, מנדל ואדרי - שעל עדויותיהם מבוסס האישום השני - אינם דוברי אמת. טענה זו סומך המערער - בעיקרו של דבר על העובדה שכל אחד מהם נקב במועד אחר של הנסיעה לחלפן: האחד דיבר - כך נראה - ביום ראשון הסמוך לאחר השוד של חנות החתשיטים; ואילו השני דיבר - ככל שניתן ללמוד מן הפרוטוקול - ביום ראשון בשבוע שלאחר מכן.
אף שהדברים לא הוצגו בבירור אלא נותרו מעורפלים, מבקש ב"כ המערער לזכות את שולחו זיכוי מוחלט, או לפחות להנותו מן הספק; וזאת, בהתחשב בכך, שאי ההתאמה לכאורה, בעניין המועד, מלמדת בעליל שלא ניתן לסמוך על אף אחד משני העדים.
ג.אישום שלישי: תקיפת שוטרים והחזקת נשק שלא כחוק
בהקשר זה טוען המערער ל"טעות" בפירוש שנתנו השוטרים להתנהגותו. לדבריו, משמזכירות בית המשפט לא איפשרה לאביו לחתום על כתב הערובה החליט להסתתר מהמשטרה. כאשר הגיע ביום שבו נעצר לבית שברחוב פינסקר, הופתע ונבהל מנוכחותם של השוטרים וניסה לזרוק את האקדח שנשא על גופו לבל ישמש הדבר עילה לירות בו; וכל שארע לאחר מכן ואשר נראה כהתנגדות למעצר - לא היה אלא מעשה של התגוננות מפני השוטרים, שהפעילו כח כנגדו כאשר הבחינו שהוא מחזיק באקדח.
לשיטתו של ב"כ המערער: השוטרים סברו - בטעות - כי המערער ניסה לברוח אגב איום באקדח, בעוד שכל שביקש היה להרחיק מעליו את האקדח; ומשהפעילו נגדו כח כאשר הבחינו באקדח - התגונן מפניהם כשהוא הלום פחד והפתעה כאחד. במצב דברים זה, כך מסכם ב"כ המערער, אין להרשיע את שולחו אלא בהחזקת האקדח שלא כחוק.
4.ההרשעה בבית המשפט המחוזי
א.האישום הראשון
כאמור, אדרי הפך לעד מדינה וזכה לאמונו של בית המשפט. הרשעתו של המערער בעבירות שבאישום הראשון מבוססת על קבלת גירסתו של אדרי, לה נמצא סיוע: ראשית - בגירסה הבסיסית התואמת, העולה מהודעותיו ומעדותו של מנדל; שנית - בשקר המהותי שבו נכשל המערער, כאשר הכחיש קיום קשר עם אלון סמוך לפני ביצוע השוד בעוד ששיחה טלפונית שקיים מביתו של האחרון אותו זמן הוקלטה באורח סמוי; ושלישית - בשינוי גירסתו לאורך כל הדרך, תוך כדי התאמתה לראיות התביעה.
על רקע זה, דחה בית המשפט המחוזי את גירסתו של המערער בדבר "שותפות-למראית-עין" ו"חרטה", שבאה לכלל ביטוי בהסתלקות ממקום ביצוע השוד לפני ביצועו; וקבע, כי בניגוד לטענת הסניגור התקיים אצל המערער היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בשוד, הן בשלב התכנון והן בשלב ביצוע השוד. לנוכח קביעה זו, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות הכרוכות בביצוע השוד; כאשר ההרשעה בעבירות התעבורה התחייבה מן העובדה שלא היתה שנויה במחלוקת, שלמערער לא היה ביום המקרה רשיון נהיגה וביטוח בתוקף.
ב. האישום השני
גם כאן מבוססת ההרשעה על עדותו של אדרי בדבר נסיעתם של השלושה - המערער, מנדל ואדרי - לביצוע שוד במשרדו של חלפן בירושלים; כאשר הסיוע הדרוש לכך נמצא, בגירסה הבסיסית התואמת העולה מדבריו של מנדל ובשיחה הטלפונית המוקלטת שקיים מדירתו של אלון, מכוחה הופרכה טענתו השקרית של המערער לפיה לא קיים עמו קשר באותו פרק זמן.
לנוכח דבריהם של אדרי ומנדל נדחתה גירסתו המכחישה של המערער; והוא הורשע בעבירה שיוחסה לו באישום זה.
ג.האישום השלישי
את הרשעתו של המערער בעבירות שבאישום השלישי, ביסס בית המשפט המחוזי: על עדותה של סמ"ר דנה בהירי - אחת משוטרי המארב שלכד את המערער - שהעידה על שליפת האקדח על ידי המערער אגב התנגדותו למעצר; ועל התפרעותו של המערער בעת אכיפת המעצר, כפי שתיאר זאת בעדותו סמ"ר קומר ג'בלי, שנמנה גם הוא על שוטרי המארב.
בית המשפט קבע: כי המערער התנגד בכח למעצר, אגב שליפת אקדח טעון להרתעת השוטרים; וכי האקדח הוצא מידיו רק לאחר מאבק אלים שבמהלכו נפצעו שוטר ושוטרת.
5.הטענות בערעור
א.האישום הראשון
כאמור, הטענה המרכזית של ב"כ המערער היא: כי מרשו היה שותף "מדומה" בלבד לתכנון השוד, כאשר "מעורבותו" כוונה להבטיח שבעת ביצוע השוד, לא יחרגו המבצעים מתכנית השוד ויפגעו באחרים; וכי לאחר שנפלטה היריה, הוא ראה בכך "אות משמיים" שאין להמשיך בשוד ומשלא עלה בידו לשכנע את חבריו לזנוח את הביצוע, נטש אותם והסתלק מהמקום.
במצב דברים זה - כך טוען ב"כ המערער - שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי התגבש אצל המערער היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בשוד; ומכל מקום, לנוכח חרטתו הגמורה ועזיבתו את מקום השוד לפני שהוחל בביצועו, מן הדין היה לזכותו מן האחריות להתרחשותו.
בפנינו חזר ב"כ של המערער על הטענה, שאדרי ומנדל שיקרו כאשר טענו שהמערער נותר במקום והסיעם לאחר השוד לאשדוד; כשהוא מצביע לתמיכת עמדתו - כפי שעשה בבית המשפט המחוזי - על הסתירה שבין דברי אדרי ומנדל בדבר מיקומו של המערער לאחר השוד, תוך שימת דגש על דברי מנדל שהאמין שהמערער עזב את המקום ועל כן ביקש לקחת מהנשדד את מפתחות רכבו והציע לחבריו לשכור מונית.
עוד חזר והצביע ב"כ המערער בהקשר זה: ראשית - על דבריו של אלון, לפיהם המערער הותיר במקום את המכונית ולא ניפגש עמם לאחר השוד; ושנית - על כך, שהתביעה לא העידה מטעמה את רוכשי התכשיטים על אף שזהותם התבררה במהלך החקירה.
בקשתו של ב"כ המערער היא, איפוא, לקבוע: כי מרשו לא המתין למבצעי השוד במכונית המילוט, אלא הסתלק מן המקום לפני
ביצוע השוד; וכי בכך משך ידו לחלוטין מן השוד שבוצע מאוחר יותר.
ב. האישום השני
טענת ב"כ המערער בהקשר זה היא, כי לנוכח הסתירה - המהותית לטעמו - בין דבריו של מנדל לבין דבריו של אדרי בדבר מועד הנסיעה, כביכול, למשרדו של החלפן, אין לסמוך הרשעה על עדותו של אדרי בעניין זה; ויש על כן לזכות את מרשו מחמת הספק לפחות.
ג.האישום השלישי
ב"כ המערער אינו טוען כנגד מהימנות התיאור הכללי שמסרו השוטרים בקשר לתגובתו של מרשו למעצרו המפתיע, אלא מסביר: כי האקדח הוחזק על ידי המערער להגנת עצמית; כי המערער לא תקף את השוטרים אגב שליפת אקדחו כלפיהם, אלא הגיב אינסטינקטיבית בהשלכת האקדח ממנו והלאה לבל ירו בו; וכי כאשר השוטרים ניסו - בשל אי הבנת תגובתו - לתפוס אותו, התגונן מפניהם, כשהוא נתון בהלם של הפתעה ובהלה כאחד.
לשיטת ב"כ המערער, יש לקבל את ההסבר שמציע "מרשו", שהרי השוטרים לא יכולים היו לדעת את שהתרחש בנפשו פנימה; ועל כן יש לזכותו מתקיפת השוטרים.
6.ההכרעה בערעור
א.האישום הראשון
בנסיבות העניין השאלה החורצת את גורל הערעור היא: אם אומנם הסתלק המערער ממקום ביצוע השוד לפני הביצוע; או שמא רק שינה את מיקומו, המתין למבצעים במכונית המילוט והתחלק עמם בשלל, כמתחייב מן הגירסה הבסיסית המשותפת לאדרי ולמנדל.
כל בר-בי-רב מבין, שאם המערער נשאר במקום במהלך ביצוע השוד, המתין לשודדים במכונית המילוט ומילטם בפועל לאחר הביצוע - נשמט הבסיס מתחת לטענה שלא "התכוון" לקחת חלק בשוד ושנוכחותו בזירה בשלב שקדם לביצוע השוד היתה תולדה של "כוונתו" להבטיח, שפעילותם העבריינית של המבצעים לא תחרוג מן המתוכנן.
בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותו של אדרי - עד המדינה - ומצא לה סיוע מספיק כמפורט לעיל; ואנכי לא מצאתי טעם להתערב בהחלטתו בעניין זה. בית המשפט המחוזי היה רשאי ליתן אמון בעדותו של אדרי כפי שעשה; והגירסה הבסיסית המשתקפת בהודעותיו ובעדותו של מנדל, תואמת לגירסה הבסיסית שמסר אדרי בעדותו. בנסיבות העניין די היה בגירסה שמסר מנדל כדי לספק את הסיוע הדרוש לעדותו של אדרי כעד מדינה; ועל אחת כמה וכמה שדרישת הסיוע באה על סיפוקה, לנוכח השקר הגס בו נתפס המערער בדבר הקשר שקיים עם אלון ובהתחשב בשינויים שעשה המערער בגירסתו על מנת להתאימה לראיות התביעה.
ב"כ המערערים משליך יהבו בעניין זה על כך, שאדרי ומנדל העידו על מיקום שונה - בצורה קוטבית לשיטתו - של מכונית המילוט; וטענתו היא, כי אילו אמרו אמת לא היו יכולים להיכשל בעניין כה בסיסי.
טענה זו אינה מקובלת עלי. אכן, התיאור המילולי שמסר כל אחד מהשניים - אדרי ומנדל - בדבר מיקומה של מכונית המילוט, נראה על פניו, כמציג מיקום שונה. ברם, ככל תיאור מיקום מילולי שאינו נתמך בתרשים או במפה, לא ניתן לסמוך עליו מימצאי מהימנות; ובמיוחד כך הם פני הדברים במקרה דנן שבו נותר עניין זה מעורפל, כפי שהתרשם גם בית המשפט המחוזי. אם סבר הסניגור המלומד, שיש חשיבות לקביעה מדויקת של המיקום - והדעת נותנת כי הבין זאת - מן הדין היה שיעתור לבית המשפט לצאת למקום, ושם יבקש מכל אחד משני העדים להצביע - בנפרד - על המקום המדויק שבו המתין להם המערער. כאמור, ב"כ המערער בחר להותיר עניין זה "מעורפל"; וערפל זה אינו מסייע בידו להתגבר על התרשמותו החיובית של ביהמ"ש מעדותו של אדרי.
בסופו של דבר, השניים ממקמים את מכונית המילוט במיתחם מצומצם, סמוך למקום ביצוע השוד; כאשר השוני בגירסתם מבטא, למעשה, שוני של ה"מסלול" שעשו אל המכונית, יותר מאשר שוני מהותי ב"מיקומה" כשלעצמו. שניהם מספרים שהבחינו במערער ובמכונית - ואין נפקא מינה אם היה בתוכה או מחוצה לה - סמוך לאחר יציאתם מן הבניין שבו בוצע השוד; ואליבא דשניהם כאחד, המערער הוא שהסיעם במכונית ומילטם מן המקום.
מנדל עשה כמיטב יכולתו על מנת לסייע למערער; אך גם הוא נמנע מלהכחיש את עצם המפגש עמו לאחר השוד. את אי ההתאמה בין השניים - והמדובר ב"אי התאמה" ולא מעבר לכך - ניתן להסביר בנסיבות ה"מרגשות והמלחיצות" שבמסגרתן חיפשו העדים את מכונית המילוט; ובית המשפט היה רשאי שלא ליחס ל"סתירה" הקיימת בתיאור המילולי שמסרו שני העדים בעניין זה, אותה משמעות שמבקש לתת לה ב"כ המערער. בית המשפט קבע, כי על אף "הסתירה" כאמור, הוא נותן אמון מלא בגירסתם הבסיסית של השניים, לפיה המערער נותר במקום ומילט אותם כמתוכנן; וב"כ המערער לא השכיל לשכנעני שבית המשפט שגה בכך.
גם הטענה שבית המשפט שגה בכך שלא מצא באי העדת רוכשי התכשיטים מטעם התביעה, גורם המעמיד בספק את גירסתם של אדרי ומנדל אינה מועילה למערער, בנסיבות הענין התביעה לא היתה חייבת להעידם; ומשלא עשה כן המערער - אין לו לבוא בטרוניה אלא אל עצמו.
משנקבע כי המערער לא הסתלק מן המקום לאחר היריה, אלא נותר בזירה והמתין לבואם של חבריו לאחר השוד על מנת למלטם מן המקום, נשמט, כאמור, הבסיס מתחת ל"הסבר" התמים שנתן המערער להגעתו למקום השוד. המערער יכול היה להבטיח שהשודדים המזויינים - קרי: אדרי ואלון - לא יעשו מעשה נמהר ולא יחרגו מתכנית השוד, רק כאשר הוא נמצא לידם ממש. משהחליט המערער לשנות את מיקומו בשעת השוד ועבר מנוכחות פיסית לצד המבצעים להמתנה במכונית המילוט "המרוחקת", הבהיר בכך שאין כל אחיזה לגירסתו; שהרי כיצד יוכל למנוע מעשים נמהרים מצד המבצעים אם הוא לא נמצא לידם?
שינוי מיקומו של המערער לאחר פליטת הכדור מלמד בצורה ברורה וחד משמעית שניים אלה: ראשית - כי המערער הוא זה שהוביל את ביצוע השוד ובידו היה לקבוע את מיקומה של מכונית המילוט ואת אופיה של מעורבותו; ושנית - כי נוכחותו בזירה לא נועדה להבטיח שאלון ואדרי לא יגררו למעשים חמורים מעבר לביצוע שוד באיומים, אלא נגזרה מהערכתו היכן "טוב" יותר שימצא.
בנסיבות העניין, נראה כי לאחר פליטת הכדור, העריך המערער שייטיב לעשות אם ירחיק עצמו ממקום ביצוע השוד ממש; והרחקת מכונית המילוט מן הבנין שבו מצויה החנות מרמזת, כי המערער רצה להבטיח לעצמו את האופציה להסתלק מן המקום מבלי שיקשרו אותו לביצוע השוד, אם תיוצרנה נסיבות שתחייבנה זאת.
במצב דברים זה, אין בשינוי מיקומו של המערער כדי להוציאו מכלל המבצעים בצוותא ובדין הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בעבירות הכרוכות בביצוע השוד ובנהיגה ללא רשיון וללא ביטוח, כפי שאלה יוחסו לו באישום הראשון.
בשולי הדברים רואה אני להזכיר, כי לא נעלמה ממני טענת ב"כ המערער לפיה, משלא העידה התביעה מטעמה את רוכשי התכשיטים, נותר ספק לפחות לזכותו של המערער, שמא דרעי ומנדל אינם אומרים אמת.
ב. האישום השני
גם כאן משיג ב"כ של המערער כנגד האמון שראה בית המשפט המחוזי לתת בעדותו של אדרי; כשהוא סומך טיעונו על הסתירה שבין גירסאותיהם של אדרי מצד אחד ומנדל מצד שני, בדבר המועד שבו התרחש הארוע: יום ראשון הסמוך לביצוע השוד, או שמא יום הראשון המרוחק בשבוע מזה. לשיטתו של ב"כ המערער, סתירה זו לא רק שהיא מעמידה בספק את גירסת העדים; אלא שהיא מנעה ממרשו להתגונן כראוי ולהעלות טענת אליבי למועד ביצוע העבירה.
טיעונו של ב"כ המערער אינו מקובל עלי. לשיטתי, אין ב"אי ההתאמה" האמורה כדי להועיל למערער. בית המשפט נתן אמון מלא בעדותו של אדרי; ומצא לה סיוע כבד משקל בהודעתו ובעדותו של מנדל. גירסתו הבסיסית של מנדל בנושא זה תואמת, למעשה, לגירסתו של אדרי; וטענתו של המערער כי לא היה לו קשר עם אלון ואדרי בפרק הזמן הרלוונטי, הוקעה כאמור כשקר בעליל, בשיחות הטלפון המוקלטות שקיים בפרק הזמן הרלוונטי מביתו של אלון.
בהעדר הצדקה להתערב במימצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי, אין בכוחה של אי ההתאמה במועדי הארוע שנקבו אדרי ומנדל, כדי להשמיט את הבסיס מתחת למהימנות הגירסה הבסיסית, שמסר אדרי בדבר עצם התרחשותה של הפרשה נושא האישום השני. מועד ההתרחשות - להבדיל מפרטיה - הינו גורם, שטעות לגביו בלבד, אינה משליכה בהכרח על מהימנות גירסת ההתרחשות כולה; והדבר נתון לשקול דעתו של בית המשפט שראה את שני העדים והתרשם ישירות מאורח מסירת עדותם.
אכן, אפשר וספק בדבר המועד המדויק של ההתרחשות, יקשה על ההגנה. ברם, לא כך הם פני הדברים במקרה דנא: למועד הארוע - אם ביום ראשון הסמוך לאחר השוד, או ביום ראשון של השבוע שלאחר מכן - אין, בנסיבות העניין "משקל גורלי", שספק לגביו מעמיד בספק את עצם ההתרחשות; ומכל מקום, בהעדר "אליבי" לאחד משני המועדים - אין לומר שהמערער קופח בהגנתו במידה המצדיקה הנאה מן הספק.
במצב דברים זה, דין הערעור כנגד ההרשעה בעבירה שבאישום השני להידחות.
ג.האישום השלישי
כמפורט לעיל, ההרשעה בעבירות שבאישום זה מבוססת על האמון שנתן בית המשפט בעדויותיהם של השוטרים שנכחו במקום ואף נפגעו מן האלימות שבה נקט המערער בעת שביקשו לעצרו; ואנכי לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה.
טענת ה"טעות" בהבנת כוונתו של המערער שעה ש"הוציא" את אקדחו אינה מתיישבת עם העדות שמסרו שני השוטרים - השוטרת דנה בהירי והשוטר ג'בלי - לפיה המערער התנגד באלימות למעצרו מלכתחילה, תוך שימוש באלימות.
בית המשפט המחוזי רשאי היה ליתן אמון מלא בעדותם של השוטרים; ומשעשה כן - לא מצאתי סיבה להתערב בהחלטתו. אין ספק, שאילו היה המערער "משלים" עם מעצרו ומסגיר עצמו בידי השוטרים שהודיעו לו על מעצר, לא היו הדברים מתגלגלים לשימוש בכח; ואם היה נוהג כך, לא היה צריך להשליך את האקדח ולהיכשל בגילויי התנגדות למעצר כפי שארע בפועל.
סיכומם של דברים, בית המשפט המחוזי היה רשאי לדחות את "הסברו" של המערער לתגובתו האלימה למעצר, אגב "שליפת" האקדח; ולקבוע שהאלימות בה נקט המערער כנגד השוטרים שעצרו אותו לרבות שליפת האקדח - היתה מכוונת למנוע את המעצר ולאפשר לו להימלט מן המקום.
גם דינו של הערעור כנגד ההרשעה בעבירות שבאישום השלישי לדחייה.
7.ההכרעה בערעור כנגד חומרת העונש
בטיעוניו מבקש הסניגור - לחילופין - להקל בעונשו של המערער, כשבפיו שתי כתות של טענות בהקשר זה: האחת - כי בית המשפט לא נתן משקל נאות לקולה לנסיבותיו האישיות ובמיוחד למצב בריאותו הפיסית והנפשית הרעוע של מרשו; והשניה - כי בית המשפט היפלה את מרשו לחומרה ביחס לעונשים שנגזרו על שותפיו: על מנדל, נגזרו שש שנים מאסר, על אלון לרצות שמונה שנים וארבעה חדשים מאסר ואילו אדרי שהיה לעד מדינה והודה בשורה ארוכה של עבירות מן הסוג שיוחסו למערער בכתב האישום, מרצה - לטענת הסניגור - ארבעה עשר חדשים מאסר בלבד.
לא מצאתי באף אחת משתי כיתות הטענות בסיס להתערבות בגזר הדין. אשר לכיתת הטענות הראשונה - המדובר באחריות לביצוען של עבירות חמורות: שוד מזוין של חנות תכשיטים - שהיה מלווה בנקיטה באלימות קשה - נסיון לשדל אחרים להשתתף בביצוע שוד נוסף (החלפן) ותקיפה קשה של שוטרים אגב שימוש בנשק, במאמץ להתחמק ממעצר. האחריות לביצוען של עבירות מסוג זה מחייבת תגובה שיפוטית הולמת, שתיתן ביטוי לחומרה היתירה המאפיינת אותה; ויחד עם זאת, תשמש גורם מתריע ומרתיע לעבריינים בכח.
נסיבותיו האישיות של המערער - לרבות נכות מכבידה בעקבות תאונת דרכים - עמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי; וכך גם מצב בריאותו. עם זאת, בעבירות של אלימות מן הסוג שבהן הורשע המערער, יש לגורמים אלה משקל דל יחסית; וככלל, אל לו לנאשם לצפות שיהיה בהן כדי להקל עמו באורח משמעותי. מצב בריאות קשה - לרבות נכות - אינם משמשים תריס ומגן בפני ענישה הולמת; וראוי שהדבר יהיה ברור לאלה המבקשים לילך בעקבות המערער. שלטונות בתי הסוהר יתנו, כמובן, למערער, כל טיפול רפואי הדרוש לו ויתאימו את תנאי כליאתו למצב בריאותו ולקשייו הפיסיים. ברם, בנסיבות הענין, בכך מתמצה כוחם ה"מקל" של הגורמים האמורים.
גם מן העובדה שעל שותפיו לרצות עונשים קלים ממנו - עליה נסמכת כיתת הטענות השניה - אין המערער יכול להינות: המערער היה היוזם, המתכנן והרוח החיה בביצוע השוד ובשידול לביצועו של שוד נוסף, עברו כבד ומכביד ביותר והוא ביצע את העבירות בהן הורשע בתקופה שבה היה משוחרר ברשיון לאחר שריצה שני שלישים מעונש של שמונה שנים מאסר, שנגזר עליו בשל גרימת נזק לרכוש באמצעות חומר נפיץ; ולצד כל אלה - המערער הורשע, לבדו, בעבירות של נשיאת נשק והתנגדות אלימה למעצר.
גורמים אלה עומדים בבסיס ההבחנה בין המערער לבין מנדל ואלון; כאשר לזכותו של מנדל נזקפת הודאה באשמה - בפתח הדיון - בעבירות שיוחסו לו. אדרי שימש כעד מדינה והעונש הקל שהוא מרצה כטענת הסניגור הינו פרי ההסכמה שהושגה בינו לבין התביעה; ועל כן אינו יכול לשמש בסיס להשוואה לעונשו של המערער, שכפר באשמה וניהל משפט ארוך ומסובך.
בית המשפט שיווה כל אלה לנגד עיניו ופירטם בגזר דינו; ואנכי לא מצאתי כי שגה במלאכת השיקלול וההערכה משגה המצדיק התערבות מצידה של ערכאת הערעור.
8. סוף דבר
לאור האמור לעיל, אני מציע לחברי לדחות את הערעור על כל חלקיו; ולהותיר את העונש שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי על כנו.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד :
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתן היום, כ"ג באלול תשנ"ח (
14.9.1998).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן
מזכיר
ראשי
95005750.
H11