בג"ץ 5753/10הרב גרגורי קוטלר נ. השר לשירותי דת

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרים.

העתירה הוגשה ביום 1.8.2010, ועניינה בקשתם של העותרים להורות למשיבים לפעול למינוי הרכב המועצה הדתית בעיר כפר-סבא.

לא אפרט כאן את כל השתלשלות העניינים לפני הגשת העתירה ואחריה. כאמור, העתירה הוגשה ביום 1.8.2010, ולאחר שהמשיבים לא הגישו תגובה מקדמית במועד שנקבע לכך, ניתן ביום 29.11.2010, לבקשת העותרים, צו-על-תנאי. ביום 23.1.2011 הודיע המשיב 1 כי לאחר בחינת הסוגיה הוחלט לפעול להשלמת הרכב המועצה הדתית בכפר סבא, ובית המשפט החליט לאפשר למשיב למצות את המהלך. בהמשך הוגש תצהיר תשובה (ביום 14.3.2011), שבסיומו נכתב כי ההליך להשלמת הרכב המועצה הדתית מצוי בשלב מתקדם. ביום 28.4.2011 – לאחר שהגישו הצדדים עיקרי טיעון – התקיים דיון לפני הרכב והוחלט להמתין להכרעתה של ועדת השרים במחלוקת שנתגלעה בין המשיבים 1 ו- 3. ביום 1.7.2011 הגיש המשיב בקשה ובמסגרתה ציין כי בהליך אחֵר (בג"ץ 7068/10) התחייבה המדינה כי מעתה ואילך ייבחר ראש המועצה הדתית לפי נוהל וקריטריונים שיגובשו. ביום 26.9.2011 עדכן המשיב 1 על תיקוני חקיקה שנעשו ועל נוהל שגובש, והבהיר כי אין עוד מניעה להמשך הפעילות להשלמת הרכב המועצה הדתית. הצדדים הגישו הודעות עדכון נוספות ותגובות, עד שביום 27.8.2012 (כשנתיים לאחר הגשת העתירה) הודיע המשיב 1 כי השר חתם על הודעה בדבר הרכב המועצה הדתית (הכולל את העותר 1). בהמשך לכך, הגישו העותרים בקשה למחיקת העתירה ולפסיקת הוצאות לטובתם.

המשיב 1 הותיר את עניין ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט, תוך שפירט את הקשיים והאילוצים האובייקטיביים שהתעוררו בדרך, וציין כי הליך הרכבת המועצה הדתית הוא הליך מורכב שקצב התקדמותו תלוי בגורמים נוספים שאינם כפופים לשר. המשיב 1 טען כי לאחר הגשת העתירה הוא פעל בשקידה סבירה, וכי לפיכך ראוי להעמיד את סכום ההוצאות – ככל שתפסקנה – על שיעור נמוך.

דומה כי אין מחלוקת שהעותרים – אשר זכו בסופו של יום בסעד שהתבקש – זכאים לתשלום הוצאות בעתירה זו, זאת בהתאם לאמות-המידה שנקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994) . אזכיר כי כבר בהודעתו של המשיב מ יום 23.1.2011 הובהר כי לאחר בחינת הסוגיה הוחלט לפעול להשלמת הרכב המועצה הדתית, כבקשת העותרים. ער אני לטענותיו של המשיב 1 בדבר אילוצים שאינם תלויים רק בו, וכן לעובדה כי העתירה באה אל סיומה ללא צורך בהכרעה שיפוטית. אך בה-בעת, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בעתירה שהמשיב 1 אינו מבקש לחלוק על צדקתה בפן המהותי ועל תרומתה בפן התוצאתי; כך גם אין להתעלם מן הזמן הממושך שחלף מאז שהוגשה העתירה ועד שנתייתרה, ומן הפעולות הרבות שנדרשו להן העותרים במסגרת העתירה, לרבות הגשת כמה וכמה כתבי בי-דין והתייצבות לדיון לפני הרכב. עוד יודגש כי מדובר בעתירה שניתן בה צו-על-תנאי.

לאחר עיון בתיק ושקילת טענות הצדדים, ובשים לב לכך שלא הוצגו נתונים פרטניים בעניין ההוצאות בתיק זה, באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את המשיב 1 בתשלום סכום כולל של 13,000 ₪, עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין . סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.