פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בג"ץ
5770/17
לפני:
כבוד הרשם רון גולדשטיין
העותר:
אסלאם חמאד
נ ג ד
המשיב:
משרד הפנים
בקשה לפסיקת
הוצאות; תשובת המשיב
החלטה
1.
לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בעתירה שבכותרת. המשיב מתנגד לבקשה. הבקשה הועברה לטיפולי לפני כשבוע ימים.
2.
בחודש נובמבר 2015 פנתה העותרת ללשכת מנהל האוכלוסין במזרח ירושלים בבקשה לקבלת אזרחות. בחלוף כשנה הגישה העותרת לבית משפט זה עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיב ליתן טעם מדוע לא יזרז את הטיפול בבקשתה (בג"ץ 9638/16; להלן: העתירה הראשונה ). בתגובתו המקדמית לעתירה הראשונה טען המשיב כי לעותרת עומד סעד חלופי והוא – הגשת ערר לבית הדין לעררים שהוקם לפי סעיף 13כג(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ), המוסמך לדון בעררים על החלטות לפי סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות ), בהתאם לפרט 2 לתוספת השנייה לחוק הכניסה לישראל. לנוכח האמור בתגובתו המקדמית של המשיב, ניתן ביום 12.2.2017 פסק-דין בעתירה הראשונה המורה על דחייתה על הסף (בג"ץ 9638/16 חמאד נ' משרד הפנים
(12.2.2017); כבוד השופטים נ' הנדל , נ' סולברג
ו- א' שהם ). חרף האמור בפסק-הדין, העותרת לא הגישה ערר לבית הדין לעררים ותחת זאת הגישה לבית משפט זה עתירה חדשה
– היא העתירה שבכותרת – שבו נתבקש בית המשפט, שוב, להורות למשיב להכריע בבקשת העותרת. ביום 25.9.2017 הודיע המשיב כי ביום 13.9.2017 הוחלט להעניק לעותרת אזרחות ישראלית מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות. לפיכך טען המשיב כי העתירה התייתרה ודינה להימחק. ביום 1.10.2017 הודיעה העותרת כי היא מסכימה למחיקת העתירה. לצד זאת עתרה העותרת לפסיקת הוצאות משפט לטובתה. ביום 8.10.2017 הורתה כבוד הרשמת ל' בנמלך
על מחיקת העתירה. כמו כן קבעה כב' הרשמת כי המשיב יגיש את תשובתו לבקשה לפסיקת הוצאות. בתשובתו התנגד המשיב לפסיקת הוצאות.
3.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להידחות. אכן, לאחר הגשת העתירה שבכותרת ניתנה לעותרת אזרחות ישראלית ובכך קיבלה העותרת את הסעד שנתבקש על ידה. ואולם, ספק רב אם היה מקום להגיש את העתירה שבכותרת לאחר שבית משפט זה קבע באופן מפורש בפסק-הדין שניתן בעתירה הראשונה כי הדרך הדיונית להעלאת השגות העותרת היא בהגשת ערר לבית הדין העררים ולא בדרך של הגשת עתירה לבית משפט זה. כידוע השאלה אם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה הינו אחד השיקולים המרכזיים בבחינת בקשה לפסיקת הוצאות מטעם עותר שחזר בו מעתירתו ללא הכרעה שיפוטית לגוף העניין (ראו, בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1993)).
לטענת העותרת, תגובתו המקדמית של המשיב לעתירה הראשונה הביאה להטעיית בית המשפט שכן בקשת העותרת לקבלת אזרחות לא הוגשה לפי סעיף 7 לחוק האזרחות, כי אם לפי סעיף 5 לחוק האמור. לטענת העותרת, דרך ההשגה על החלטה בבקשה המוגשת לפי סעיף 5 לחוק האזרחות היא באמצעות הגשת עתירה לבית משפט זה ולא בדרך של הגשת ערר לבית הדין לעררים. ואולם, מבלי להידרש לטענה זו לגופה, טענת העותרת אינה מתיישבת כלל ועיקר עם האמור בפנייתו של בעלה של העותרת לרשויות המשיב מיום 22.3.2017 בה צוין כי הבקשה הוגשה לפי סעיף 7 לחוק האזרחות . זאת ועוד, בסעיף 17(3) לעתירה הראשונה התייחסה העותרת במפורש לסעיף 7 לחוק האזרחות ולתנאים לקבלת אזרחות מכוחו ואף ציינה במפורש כי בעותרת "נתמלאו כל התנאים שבסעיף 7" (עמ' 8 לעתירה הראשונה). על רקע האמור לעיל אין אפוא כל בסיס לטענה כי המשיב הטעה את בית המשפט במסגרת תגובתו המקדמית לעתירה הראשונה, משנטען על ידו כי מדובר בבקשה שהוגשה לפי סעיף 7 לחוק האזרחות. בנסיבות אלה ספק אם היה צידוק בהגשת העתירה ועל כן ואף שהעותרת קיבלה את הסעד שנתבקש על ידה לא מצאתי הצדקה לפסוק לטובת העותרת הוצאות בעקבות מחיקתה של העתירה השנייה.
4.
אשר על כן הבקשה נדחית.
ניתנה
היום, ו' באדר א התשע"ט (11.2.2019).
רון גולדשטיין, שופט
ר ש ם