בג"ץ 5770/97 מאיר לוין נ. מעונות ילדים בישראל קרית הילד

1.המבקש הוא בעל נכס ברחוב ישעיהו בירושלים, שבו הפעילה המשיבה גן ילדים. המבקש חפץ לסלק את ידה של המשיבה מן הנכס בטענה כי אין לה כל זכויות בו. המשיבה התגוננה בטענה כי היא דיירת מוגנת בנכס. העניין הועבר לבוררות בפני בית-הדין לממונות שליד המועצה הדתית ירושלים. לאחר דיונים שהתנהלו במשך כשנה וחצי ניתן לבסוף פסק הבוררות ביום 22.10.96, ונקבע בו כי המשיבה היא אמנם דיירת מוגנת בנכס.

המבקש לא השלים עם פסק הבוררות ופנה לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לביטולו. בקשתו התבססה על שתי עילות ביטול: ראשית, העדר סמכות של הבורר - עילה לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח1968- (להלן: החוק); ושנית, אי-מתן הזדמנות נאותה למבקש לטעון טענות ולהביא ראיות בפני הבורר - עילה לפי סעיף 24(4) לחוק. העילה השניה עצמה התבססה על הטענות העיקריות הבאות: הסתמכות הבורר על חוות-דעת של מומחה מטעמו לעניין דיני הגנת הדייר, וזאת מבלי להודיע על כך לצדדים ומבלי לתת להם הזדמנות לחקור את המומחה על חוות-דעתו; מינוי גרפולוג מטעם הבורר לשם בדיקת אמיתותם של מספר מסמכים, גם כאן מבלי שהצדדים הסכימו לכך ומבלי שניתנה להם הזדמנות לחקור אותו; איסור שהטיל הבורר על הגשת מסמך מסוים מטעם המבקש לבדיקת הגרפולוג; ובקשה מסוימת לזימון עדים מטעמו של המשיב אשר סורבה על-ידי הבורר.

2.ביום 20.3.97 החליט בית-המשפט המחוזי (השופט ד"ר אליהו צ' בן-זמרה) לדחות את עילת העדר הסמכות. זאת, בשל חוסר תום הלב של המבקש, אשר תוצאות הבוררות לא נראו לו ועל-כן חלק על סמכות הבורר, למרות שהוא היה זה אשר יזם את הליך הבוררות וקיבל על עצמו את סמכות הבורר. על החלטה זו הוגשה בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נדחתה ביום 19.11.97 בידי הרכב של שלושה שופטים, אף היא בנימוק של חוסר תום הלב מצד המבקש (רע"א 2447/97 לוין נ' מעונות ילדים בישראל, קריית הילד (לא פורסם)).

3.ביום 31.8.97 ניתן פסק-דינו הסופי של בית-המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות. בית-המשפט דחה את כל עילות הביטול הנוספות שלהן טען המבקש, למעט אחת - הסתמכות הבורר על חוות-דעת המומחה לעניין דיני הגנת הדייר מבלי להודיע לצדדים ומבלי לתת להם הזדמנות לחקור אותו. לפיכך קבע בית-המשפט כי התיק יוחזר לבורר על מנת שיתאפשר לצדדים לחקור את המומחה על חוות-דעתו ויותר להם להגיש חוות-דעת משלימה משלהם. בית-המשפט המחוזי הגביל את הדיון בפני הבורר לשאלת הדין הישראלי בלבד, ואסר על הבאת כל ראיה עובדתית אחרת.

על פסק-דין זה הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי.

4.בבקשתו, שב המבקש על הטענות הרבות שנטענו בפני בית-המשפט המחוזי. בנוסף, הוא טוען כי לאור הפגם שמצא בית-המשפט בהליך הבוררות היה עליו לבטל את פסק הבוררות ולא להחזיר את הדיון אליו. עוד מבקש הוא לצרף לבקשת רשות הערעור טיעון נוסף ותצהיר, המפרטים בהרחבה רבה את כל טענותיו ביחס לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי והמיועדים להראות את תום לבו.

המשיבה, מצידה, תמכה את יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

5.עיינתי בטענות הצדדים והגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. טענותיו של המבקש הן, בעיקרן, טענות עובדתיות בנוגע לסדרי הדיון שהתנהל בפני הבורר. טענות אלו נבדקו לגופן על-ידי בית-המשפט המחוזי ומסקנותיו נראות לי כמבוססות היטב. אינני רואה איפוא כל מקום להתערבותי בממצאיו. בנסיבות העניין, החלטתו של בית-המשפט להחזיר את התיק להשלמה על-ידי הבורר נראית לי ראויה ואף עולה בקנה אחד עם גישתו של החוק. ראו סעיף 26(ב) לחוק. זאת, לאור ההתדיינות הארוכה שהתנהלה עד כה בין הצדדים, לנוכח התנהגותו חסרת תום הלב של המבקש בפרשה זו ובשל העובדה כי העניין שנותר להשלמת הבורר הוא עניין מצומצם באופן יחסי ומוגדר היטב.

הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.