בג"ץ 5778/96 אילן בן חנניה כהן נ. מדינת ישראל

בית משפט השלום הרשיע את המבקש במספר מעשי עבירה, וזיכה אותו מביצוע מעשה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בלבד, עבירה לפי סעיף 7(א) + (ג) לפקודת הסמים המסוכנים, תשל"ג- 1973. הטעם לדבר, לפי קביעתו, היה כי עדת התביעה המרכזית שהעידה נגד המבקש הינה שותפתו לעבירה של המבקש ועדת מדינה, ולפיכך למרות שנתן אמון בעדותה, לא מצא בית משפט השלום סיוע וזיכה את המבקש מביצוען של עבירות אלו.

בקבלו את ערעורה של המדינה על פסק הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי העדה אינה שותפה לעבירה ואינה עדת מדינה, ולכן אין עדותה טעונה סיוע.

השאלה שהמבקש מעורר במסגרת בקשה זו לרשות לערער, הינה האם מעשיה של עדת התביעה, שעל בסיס עדותה הורשע המבקש, מגיעים כדי שותפות לעבירה בה הורשע המבקש, או שאין במעשיה של עדה זו די על מנת להיות שותפה, ותלותה במבקש שוללת את הגדרתה כ"שותפה". בית המשפט המחוזי, בקבלו את טיעוני המשיבה בערעור, קבע כי מחומר הראיות עולה שעזרתה של העדה למבקש היתה טכנית בלבד, ולעדה לא היתה כל שליטה בסם שהיה מוחזק על ידי המבקש ובשליטתו הבלעדית. יתרה מזו, קבע בית משפט קמא כי ידיעתה והסכמתה של העדה להחזקת הכמות הנדונה לא נתקבלו מראש ולא הוכח שנתקיימו בינה לבין המבקש עסק משותף או הדברות מוקדמת. לפיכך - כך נקבע ניתנה הסכמתה של העדה למעשה מחוסר ברירה ומחמת תלות במשיב.

השאלה האם העדה היתה שותפתו של המבקש אם לאו, הינה שאלה של דרגה ותלוייה בישום ההלכה על נסיבותיו של מקרה קונקרטי; בכגון דא אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית, המצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי; והוא הדין בהשגותיו של פרקליט המבקש על העונש שהושת על מרשהו.

הבקשה נדחית.