בג"ץ 5783/06 חיים נתיב נ. בית הדין הארצי לעבודה

השופט ד' חשין:

1.בעתירה שלפנינו מבקש העותר, כי נורה על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 526/05, מיום 14.3.2006. בפסק הדין נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, שדחה על הסף, מחמת התיישנות, את ערעורו של העותר נגד החלטת הממונה על תשלום גמלאות (להלן – הממונה ). כן מבקש העותר, כי נורה על בטלותה של תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), התש"ל-1970.

2.העותר עבד בשירות הביטחון הכללי עד צאתו לגמלאות ביום 31.1.1998. עם פרישתו מעבודתו בשירות המדינה, אושרה זכאותו של העותר לגימלה בשיעור של 75% ממשכורתו הקובעת, החל מחודש פברואר 1998. על שיעור זה לא ערער העותר (ואף בפנינו אינו משיג על כך).

ביום 27.10.2004, כשבע שנים לאחר מתן החלטת הממונה, הגיש העותר תובענה לבית הדין האזורי, ובה ערער על ההחלטה. בערעורו טען העותר, כי יש לכלול בשכרו הקובע לצורך חישוב קצבתו את רכיבי אחזקת רכב, כלכלה וגילום, שלטענתו שולמו לו ללא תנאי במשך תקופת עבודתו. הממונה ביקש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. כך, מכוח תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גימלאות) (המועד להגשת ערעור), התש"ל-1970, הקובעת: "המועד להגשת ערעור על החלטה או החלטת ביניים של הממונה או של נציב שירות המדינה הוא ששים יום מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעת המערער ...". הממונה טען כי העותר איחר את המועד להגשת ערעורו. העותר, מנגד, תקף את חוקיותה של תקנה זו וטען כי יש להחיל על עובדי המדינה את כללי ההתיישנות הכלליים, ככל עובד אחר במשק.

3.בהחלטתו, קבע בית הדין האזורי שההליך הוא הליך ערעור על קביעותיו של גוף מנהלי הפועל מכוח הוראות חוק, ולא תביעה רגילה המוגשת לבית דין נגד מעביד. בהתאם לכך, סבר בית הדין כי אין המדובר בהתיישנות של תביעה כנגד מעביד, אלא במיצוי הליך ערעור על קביעת גוף מנהלי. בכך דחה בית הדין האזורי את טענות העותר בכל הנוגע לסוגיית ההתיישנות. כן דחה בית הדין את טענות העותר בדבר תוקפן של תקנות הגמלאות, או בדבר פגמים אחרים שנפלו בהן, כביכול, תוך שהוא סוקר את ההיסטוריה החקיקתית העומדת ברקע תקנות אלו. בית הדין קבע כי הוא אינו מוסמך להאריך את המועד שנקבע בתקנות (שישים יום מעת הבאת החלטת הממונה לידיעת העובד), בהוסיפו כי גם לא התבקש לכך.

לאור כל האמור, דחה בית הדין האזורי את תביעת העותר. ערעור שהגיש העותר לבית הדין הארצי נדחה. בית הדין הארצי סבר כי בית הדין האזורי ניתח נכונה את הוראות החוק והתקנות הרלבנטיות, וכי אין כל פגם בתקנות הגמלאות בעניין המועד שנקבע בהן להגשת ערעור על החלטת הממונה. משכך, לא מצא בית הדין האזורי טעם המצדיק התערבות בפסק דינו של בית הדין האזורי.

4.בעתירתו שב העותר ומעלה את טענותיו כנגד חוקיותה של התקנה האמורה. העותר סבור כי מלבד פגמים משפטיים שונים, יש לפסול את התקנה בשל מדיניות חברתית ראויה. כן סבור העותר, כי בדחותם את תביעתו טעו בתי הדין לעבודה טעות משפטית מהותית, ובשל כך מבקש הוא את התערבותו של בית משפט זה.

המשיבה, מנגד, סבורה כי העתירה אינה מצדיקה התערבות בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. אף לגופה של עתירה סבורה המשיבה כי דינה להידחות, וכי טענותיו המשפטיות של העותר מופרכות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי לגופו, הערעור על החלטת הממונה חסר בסיס.

5.דין העתירה להידחות על הסף. ככלל, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה. בית המשפט יתערב בהחלטות בית הדין הארצי רק כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים אלה: נתגלתה טעות משפטית מהותית והצדק מחייב את התערבותו של בית משפט זה ( בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693;

וראו לאחרונה, בג"ץ

5651/06 סביר נ' בית הדין הארצי לעבודה , ניתן ביום 19.9.2006). טענותיו של העותר, אף אלו המכוונות נגד חוקיותן של תקנות הגמלאות, הן למעשה בגדר ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, ערעור שכבר נדון בבית הדין הארצי לעבודה, ונדחה. לא מצאנו שעתירה זו מעלה טעות משפטית מהותית, אשר הצדק מחייב את התערבותנו בה.

העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.