בג"ץ 5791/03יוסף טקאטקה נ. שר הפנים

1.בפני בקשה לחיוב המשיבים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. לדברי העותר, עניינה של העתירה בבקשתו - כבעל רישיון לישיבת קבע בישראל - כי תאושר בקשתו למתן אזרחות ישראלית עפ"י חוק האזרחות, התשי"ב – 1952 (להלן חוק האזרחות). לטענתו, עד להגשת עתירה זו, הלינו המשיבים את עניינו ולא נתנו לו כל תשובה ובכל פניותיו נענה כי הבקשה נמצאת בטיפול. לאחר הגשת העתירה טענו המשיבים כי הדיון בעניינו התעכב שכן הוא התבקש להמציא ויתור על האזרחות הירדנית ולא עשה כן. לדברי העותר, לפני הגשת העתירה לא קיבל כל דרישה או בקשה מצד המשיבים לוותר על אזרחותו הירדנית ואולם מיד לכשהמשיבים דרשו כן שלח מכתב לשגרירות הירדנית בו הוא מוותר על אזרחותו. זאת ועוד, אף לאחר הגשת העתירה ועד לקיומו של הדיון אשר נקבע ליום 17.2.04, ניסה בא כוח העותר לפנות בכתב ובעל פה לבאת כוח המשיבים בכדי לבדוק את עניינו של העותר, לסיים את העניין מחוץ לכותלי בית המשפט ולייתר את הדיון ואולם באת כוח המשיבים התעקשה שלא לבדוק את בקשתו של העותר לגופה, בטענה כי העתירה הוגשה בשיהוי ויש לדחותה על הסף. בדיון ביום 17.2.04 לא קיבל בית המשפט את עמדת המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף וחייב את המשיבים בתשובה לעותר תוך חודשיים מיום שימציא להם את המסמכים המבוקשים. לטענת העותר, לאחר שהעביר את המסמכים המבוקשים, ביקשו ממנו המשיבים מסמכים נוספים ולאחר שהמציא גם את אלו ביום 22.4.04 ,המשיכו המשיבים בסחבת מטעמם ונתנו את תשובתם רק ביום 31.8.04. לדברי העותר, העתירה הייתה מוצדקת וללא הגשתה לא היה זוכה בסעד אליו עתר. עוד מוסיף העותר כי הוצאותיו הן הוצאות הגשת העתירה בסך של 1,870 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.

2.המשיבים בתגובתם מתנגדים לבקשה לפסיקת הוצאות. לדבריהם ביום 24.2.99 שלחו למבקש מכתב בו התבקש להציג אישור בדבר ויתור על אזרחותו הירדנית. מאז ועד לחודש מאי 2003, במשך למעלה מארבע שנים, לא פנה העותר למשיבים והלכה למעשה, זנח את בקשתו. ביום 29.5.03 התקבל מכתבו של בא כוח העותר, בו הוא מבקש לטפל בבקשת העותר באופן מיידי. בתגובה, התבקש העותר ביום 18.6.03 להמציא ייפוי כוח. אולם כבר ביום 26.6.03 הגיש העותר את עתירתו, ללא כל מיצוי ההליכים מצדו. ביום 13.7.03 אכן שלח בא כוח העותר מכתב אל המשיבים אודות הויתור על אזרחותו ואולם עשה כן רק לאחר הגשת העתירה, על אף שנדרש לעשות כן כבר בשנת 1999. בנוסף, ביום 17.2.04 קבע בית המשפט כי "בא כוח העותר יגיש תוך ימים ספורים את המסמכים הנדרשים ממנו ללשכת המרשם.." וכמו כן נקבע כי "באת כוח המדינה הצהירה כי ההחלטה בבקשה תינתן תוך חודשיים מיום שיימסרו כל המסמכים המבוקשים". המסמכים המבוקשים כולם נתקבלו רק ביום 4.5.04 ורק ביום 31.8.04 הושלם ההליך והעותר התאזרח. לדברי המשיבים, עמידת העותר בתנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק האזרחות, נבחנת על בסיס נסיבות חיים עדכניות של מגיש הבקשה, לרבות על בסיס חוות דעת עדכניות של גורמי הביטחון בעניינו. עובר להגשת העתירה לא היה זכאי העותר לאישור הבקשה אלא רק לאחר שהמציא את כל המסמכים הדרושים.

3.לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבים ובעתירה, נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להדחות. אכן, כעולה מנספח מש/1 לתגובת המשיבים מיום 23.10.2003, נדרש העותר עוד ביום 24.2.1999 להמציא אישור משגרירות ירדן כי ויתר על אזרחותו. אין חולק כי מסמך זה לא הוגש עד לאחר הגשת העתירה שכן טענת העותר היא כי כלל לא קיבל דרישה זו. בין אם קיבל את הדרישה ובין אם לא, נראה כי העותר עצמו זנח את בקשתו שמשנת 1999 ופנה לייצוג משפטי – תוך חידוש למעשה של בקשתו – רק באמצע 2003. השתלשלות העניינים כפי המובאת בעמדת המשיבים – והמגובה בתיק בית המשפט שבפני – מצביעה על כך כי לא ניתן לקשור בין הגשת העתירה והטיפול בה ובין קבלת הסעד. העתירה הוגשה ימים ספורים לאחר שנתבקש מבא כוח העותר להציג יפוי כוח. לאחר הגשת העתירה הוגשו אמנם המסמכים מטעם העותר. דע עקא, כי בפרק הזמן שחלף למן הגשת המסמכים ועד לדיון לא טופלה הבקשה – לטענת העותר עצמו – בשל עמידת המשיבים על טענת השיהוי. בשים לב לחלוף 4 השנים בין הגשת הבקשה למשיבים ובין הפניה המחודשת, לא מצאתי כי בהתנהלות זו של המשיב יש פגם המצדיק פסיקת הוצאות והכל במסגרת ההליך שבפני. לאחר הדיון שנתקיים בפני הרכב (ביום 17.2.2004) נתבקש העותר להגיש מסמכים שונים שנתקבלו רק בחודש מאי 2004. בקשת האזרחות נתקבלה סופית בחודש אוגוסט 2004. בנסיבות אלו, לא הוכחו התנאים לפסיקת הוצאות בגין הגשת העתירה (ראו בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217). אשר על כן, הבקשה נדחית.