בג"ץ 5809/02 שמעון סגל נ. כב' ביה"ד הארצי לעבודה

השופטת ד' ביניש :

העותר מילא תפקיד יו"ר איגוד ערים השרון הצפוני (תברואה) מתאריך 1.1.1990 ועד ליום 27.1.1994, המועד בו פוטר. ביום 16.1.94 הודיע גזבר המשיבה 2 לעותר על ביצוע קיזוז מחצית משכרו, בעקבותיו נדרש העותר להשיב כספים. בהחלטת מועצת המשיבה 2 מיום 25.12.89 אישרה המועצה תשלום שכר לעותר המקביל לשכרו של סגן ראש רשות מקומית, וציינה במפורש כי ההחלטה טעונה אישור שר הפנים. שר הפנים אישר ביום 28.6.92 תשלום בגובה מחצית מן השכר האמור. ביום 12.5.93 נשלח אישור נוסף מטעם השר, אשר בא במקומו של האישור הראשון, ובו אישר השר תשלום בגובה מחצית מן השכר המאושר לסגן ראש רשות מקומית לפי דרגה א' בדרוג הרשויות המקומיות. העותר הגיש תביעה כנגד המשיבה 2 בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו. המשיבה 2 הגישה תביעה לבית-משפט השלום בנתניה להחזר תשלומי היתר אשר שולמו לעותר. בדיון בבית-משפט השלום בנתניה ביום 12.11.96 החליט בית-המשפט, בהסכמת הצדדים, על העברת התביעה לבית-הדין האזורי לעבודה. ביום 25.1.98 אוחד הדיון בתביעות בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו.

ביום 14.11.99 ניתן פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בו נדחתה תביעתו של העותר לפסק-דין המצהיר על זכאותו לתשלום שכר מלא ותנאים נלווים למשך תקופת עבודתו וכן נדחתה תביעתו להשבת מחצית שכרו שקוזז על-ידי המשיבה 2. בית-הדין קיבל את התביעה שכנגד, והעותר חוייב לשלם למשיבה 2 סך של 9,091 ש"ח בגין תשלומי יתר, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 1.2.94. על פסק-הדין הנ"ל ערער העותר לבית הדין הארצי לעבודה. ביום 23.4.02 פסק בית-הדין הארצי כי אין טעם משפטי או אחר לקבלת הערעור, למעט קביעה כי העותר זכאי לתוספת יוקר ולמחצית מן התנאים הנלווים לראשי רשויות מקומיות. לפנינו, עתירה להורות על ביטולו של פסק-הדין של בית הדין הארצי.

דין העתירה להידחות. כל הטענות המועלות בעתירה הן טענות ערעור על קביעותיו של בית הדין, וכבר נאמר לא אחת על ידינו כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בפסיקתו של בית-הדין תבוא רק אם נתגלתה בפסק הדין טעות משפטית מהותית, והתערבות זו דרושה למען צדק, על פי מבחנים אלה אין בעניינו של העותר עילה להתערבותו של בית משפט זה.

כידוע בית משפט זה אינו מתערב בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים חריגים, כאשר פסק הדין לוקה בטעות משפטית מהותית, והצדק מחייב את תיקונה, על פי אמות מידה אלה אין עניינו של העותר מקים עילה להתערבותו של בית משפט זה.

העתירה נדחית.

אין צו להוצאות.