בג"ץ 5837/00 חטואל יצחק נ. מדינת ישראל

לעורר מיוחסים בכתב האישום שהוגש נגדו שני אישומים של סחר בסם מסוכן, וזאת לפי סעיף 13 ו19-א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג1973-. על פי האמור בכתב האישום, בשני מקרים בחודש מאי 2000, מכר העורר לסוכן משטרתי בשם מחרוס חג'אזי סם מסוכן מסוג הרואין, ובתמורה לכך קיבל מן הסוכן המשטרתי 1,500 ש"ח בכל אחת מן העיסקאות.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בפני השופט קמא הצביע בא-כוח המשיב על סתירות רבות בין דבריו של הסוכן המשטרתי לבין התצפיות המשטרתיות, וכן על סתירות בין תמליל הקלטות השיחות בין העורר לבין הסוכן ובין הודעותיו של הסוכן במשטרה. בית משפט השלום בעכו (סגן הנשיא א' מגן) דחה טענות אלה והורה על מעצרו של המשיב. בהחלטתו ציין, כי:

"אפילו אם הוכח שהסוכן לא דייק לגבי פרט מהותי למדי באחת העיסקות (מקום התשלום) - אין בכך לקעקע את עדותו מן היסוד ולהראות שעל פני הדברים אין סיכוי סביר שעדותו תזכה לאמון."

העורר ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט (השופט ס' ג'ובראן) קיבל את הערר; הוא הדגיש, כי הראיות בתיק מעוררות קשיים.

"עדותו של הסוכן המשטרתי... שהינה הראיה המפלילה המרכזית, מעלה תמיהות ותהיות כבדות ורבות, וזאת חרף תיעודן של השיחות והמפגשים בין הסוכן לעורר בהקלטות, וחרף דוחות העיקוב שנערכו אודות הסוכן. שכן דוחות העיקוב לא תיעדו לא את מסירת הכסף ולא קבלת הסם המסוכן באף אחת, והקלטות לא היו איכותיות מספיק...; מה עוד שאפילו בחלקים הברורים של הקלטת מבחינים אנו בסגנון דיבור מעורפל, ממנו יכולים להשתמע דברים לכאן ולכאן".

נוכח כל זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי אף שיש בחומר החקירה ראיות לכאורה, עוצמת הראיות היא כזו, אשר אינה מצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. לפיכך הורה בית המשפט על שחרורו של העורר מן המעצר בתנאים מגבילי ם של מעצר בית מלא, הפקדת סכום של 20,000 ש"ח בקופת בית המשפט, עיכוב יציאת העורר מן הארץ והפקדת דרכונו במשטרה, ערבות עצמית וצד ג' של שני אנשים בסך 30,000 ש"ח כל אחד, ואיסור ליצור כל קשר עם הסוכן המשטרתי או מי מבין עדי התביעה.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. בא-כוחו של העורר חזר בפירוט על הסתירות שבין דברי הסוכן המשטרתי בהודעתו במשטרה לבין העולה מן ההקלטות; על כך שההקלטות אינן תמיד ברורות, וכי ניתן להבינן בשתי דרכים, וכי בנסיבות כאלו ראוי לפרשן לטובת העורר; הוא הוסיף, כי נוסף על הספקות שמעורר הסוכן המשטרתי בתיק זה, בתיק אחר נקבע לגביו כי "לכאורה הטעה ביודעין את מפעילו בשיחה טלפונית מהשטח" וכי "הראיות... מטילות צל כבד על אמינות הסוכן". בהתחשב בכל אלה, גרס בא-כוח העורר היתה חלופת המעצר של מעצר בית מלא הגבלה חריפה מידי על חירותו של העורר, וכן כי ההפקדה של סך של 20,000 ש"ח היא גבוהה מדי.

באת-כוח המשיבה טענה בתגובה, כי אף שהיא מקבלת את העקרון לפיו יש קשר בין עוצמת חומר הראיות לבין מידת הגבלת החירות המוטלת על נאשם בשלב המעצר עד תום ההליכים, במקרה זה איזן בית המשפט המחוזי כראוי בין השניים, ואין מקום להתערב בהחלטתו: ראשית, אף אם ישנם ספקות מסוימים לגבי הסוכן, חומר החקירה מראה מעורבות של העורר בקניית סמים מסוכנים מסוג הרואין. נוסף על כך, באת-כוח המשיבה הדגישה, כי אין לבחון רק את הסתירות שקיימות אולי בגירסתו של הסוכן המשטרתי, אלא יש לבחון מולה גם את גירסת העורר לאירועים נשוא כתב האישום, וכי גירסה זו אינה מעוררת אמון. כמו-כן הוסיפה, כי העורר הוא בעל עבר פלילי הכולל הרשעה בעבירות אלימות ובעבירה של סחר בסמים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שבתיק הגעתי למסקנה, כי דין הערר להדחות. מקובל עלי, כי גם מקום שיש ראיות לכאורה, יש לתת את הדעת ליחס בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה על חרות הנאשם. ככל שהראיות לכאורה חזקות וחד-משמעיות יותר, כך גדלים הסיכויים, שבהתקיים שאר התנאים המקימים עילת מעצר, לא יורה בית המשפט על חלופת מעצר; וגם ההיפך הוא נכון - מקום שבחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, הדבר מהווה שיקול לכך שבית המשפט יעדיף חלופת מעצר על פני מעצר, גם בהתקיים כל התנאים למעצר.

בעניינו של העורר, השופט המחוזי המלומד בחן את חומרת הראיות וסבר כי יש בחומר החקירה ראיות הקושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו. בהתחשב בכך, ובהתחשב בעובדה שקיימת חזקת מסוכנות בעבירה בגינה הועמד לדין העורר (ראו סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-), קבע בית המשפט כי קמה עילת מעצר נגד העורר. אולם בחינת עוצמת חומר החקירה ותמיהות מסוימות שציין בית המשפט ביחס לגירסה המפלילה של הסוכן, הביאה אותו למסקנה כי ניתן להתספק בחלופת מעצר.

נראה כי השופט המחוזי שקל את הראיות ואת עוצמתן ובהתאם לכך קבע את חלופת המעצר. לא ראיתי כי יש עילה להתערב בקביעתו לעניין זה ולשנות את תנאי החלופה.

אשר על כן, הערר נדחה.