בג"ץ 5844/04 הל"ה -למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח נ. משרד החינוך ,הת

1.בפני בקשה לפסיקת הוצאות ההליך, אגרה ושכר טרחת עורך דין. עניינה של העתירה ביישום חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה, התשנ"ז – 1997 (להלן: החוק) בכל גני הילדים בישובים שהיו מנויים בצו יום חינוך ארוך ולימודי העשרה (החלה במוסדות חינוך), התשנ"ח – 1998 (להלן: הצו) וזאת החל מראשית שנת הלימודים הנוכחית, שהחלה ביום 1.9.04.

2.לדברי העותרים, המשיב הודה בכך שבשנת הלימודים תשס"ד לא קוימו הוראות החוק והצו ב - 1,883 גני ילדים מתוך 2,216 גני ילדים בהם היה אמור לחול ובעצם 85% מילדי הגנים בשכונות ובעיירות פיתוח שעמדה להם הזכות לקבל יום חינוך ארוך, לא זכו לקבל את זכויותיהם הבסיסיות על פי החוק והצו. כמו כן, יש להניח כי המשיב ידע עוד קודם לכן מהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים מאז ראשית 2004 כי מוטלת עליו חובה ברורה לקיים את הוראות החוק חרף זאת, לא טרח המשיב לתקן את המעוות. לטענת העותרים הם המתינו חודשים ארוכים לתשובות המשיב ופרקליטות המדינה ונתקלו בתשובות לאקוניות כי "הנושא נבדק". על כן לא נותר להם אלא להגיש את העתירה כדי להגן על זכויות החינוך של הציבור אותו הם מייצגים. בנוסף, במהלך דיון שהתקיים בעתירה ביום 11.8.04 הביעו שופטי בית משפט זה עמדה ברורה לפיה מדובר בעתירה צודקת וראויה וכי על המשיב מוטלת החובה לקיים את הוראות החוק והצו כמבוקש, אלא אם ישונו הוראות החוק. עקב כך תוקן החוק בהליך חקיקה מזורז שקיימה הכנסת ביום 31.8.04. הזכות ליום חינוך ארוך בוטלה עבור גני הילדים שבשמם הוגשה העתירה ומשכך נשמטה העילה לעתירה. בנסיבות אלו, סבורים העותרים כי לא יהא זה ראוי וצודק להשית עליהם את הוצאות ההליך לאחר שמיצו את כל ההליכים והרשויות לטיפול בפניותיהם לתיקון המעוות. המשיב בתגובתו מיום 10.11.2004, הודיע כי הוא משאיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.

3.לאחר עיון בחומר שבפני ובבקשת העותרים, ובשים לב לעמדת המשיב כאמור, נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להתקבל. אכן, אף המשיב הודה בתצהיר תשובה מטעמו (מיום 10.8.04) כי החוק לא קויים ונוצר פער – שאינו כדין – בין החוק ובין המציאות בפועל. לאחר הליכים שונים בעתירה שהוגשה בעניין זה, ודיון שנתקיים בפני בית משפט זה, תוקן החוק ביום 31.8.2004 באופן שייתר את העתירה. הטעם לפסיקת ההוצאות במקרה זה הוא על כן משולש: ראשית, העתירה עצמה היתה על פניו מוצדקת, שעה שהוגשה במצב דברים בו המשיב לא מילא אחר הוראות החוק ובהיעדר טענה אחרת, מוצו ההליכים על ידי העותרים קודם לפניה לבית משפט זה. שנית, תיקון החוק השמיט אמנם את בסיס העתירה וייתר את הסעד ובמובן זה העתירה נתייתרה. אולם, התיקון לחוק בא לאחר הגשת העתירה ולטענת העותרים, רק בשל העתירה ומשמעויותיה התקציביות. במצב דברים זה, אין זה מוצדק כי העותרים ישאו בעלות ההתדיינות. גם אם היתה הצדקה עניינית לשינוי החוק, מטעמים של טובת הכלל ושיקולי תקציב – ואיני מביע בכך כל עמדה לגופו של עניין – הרי שלא על העותרים לשאת בעלות זו (ראו והשוו בג"ץ 2665/98 שחר נחום נ' משטרת ישראל, פ"ד נב(2) 454). לבסוף, יש לדידי ליתן משקל לעובדה כי העתירה הצביעה על פגיעה ברורה בעקרון שלטון החוק שעה שהרשות אינה ממלאת אחר הוראות הדין, בייחוד בנושא בעל חשיבות מעין זו. גם בנתון זה יש להשליך על זכאות העותרים להוצאות, בשים לב לכלל נסיבות העניין כאמור לעיל.

4.אשר לשיעור ההוצאות, הרי שהוגשה עתירה מפורטת ונתקיים דיון בעל פה במעמד הצדדים. כן שולמה האגרה. בנסיבות אלו, ישא המשיב בהוצאות העותרים בסך כולל של 15,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת העתירה ועד התשלום בפועל.