בג"ץ 5845/04 מוהנד סאלם טללקה נ. מדינת ישראל - וועדת הערעורים העליונה במש

בפני בקשה לפסיקת הוצאות.

1.עניינה של העתירה בבקשת העותר לבטל את החלטת ועדת הערעורים העליונה בעניין טוהר הבחינות במשרד החינוך ( להלן: הועדה ) ולאפשר לו לגשת לבחינות הבגרות במועדן וללא כל הגבלה. על מנת לבחון את הבקשה, אציג בתמצית את הרקע להגשת העתירה. העותר נבחן בבחינת בגרות באנגלית ביום 15.1.04. במהלך בדיקת מחברתו נתגלו בה תשובות שהוספו בכתב יד זר. לאחר בירור הוחלט לפסול את בחינתו של העותר, ולהשעותו מהיבחנות באנגלית למשך שישה מועדים וביתר המקצועות לשני מועדים. בעקבות החלטה זו, הוגשה עתירה קודמת, בבג"ץ 4196/04. במסגרת הליך זה, הוסכם על ידי הצדדים כי העותר יגיש ערר לוועדה וכי במקביל, הוא ימשיך לגשת לבחינות כך שהחלטה תשפיע רק על תוקף התוצאות ולא על עצם יכולתו להיבחן. ביום 16.5.04 התקבלה החלטת הועדה אשר אשרה הן את פסילת הבחינה ונימוקיה והן את העונש. בעקבות החלטה זו, הוגשה העתירה שבכותרת. במהלך הדיון בהליך הסכימה המשיבה כי העותר ייגש לבחינה באנגלית בחודש ינואר 2006 ולאור הסכמה זו נמחקה העתירה.

2.אין מחלוקת בין הצדדים, כי למחברת הבחינה אכן הוסף כתב יד זר וכי הדבר מהווה פגיעה בטוהר הבחינות. יחד עם זאת, ב"כ העותר טוען, כי האמצעים שננקטו נגד העותר גרמו לו נזק של אבדן שנת לימודים ופגיעה קשה בכבודו, וזאת למרות שלטענתו העותר לא היה מעורב בפגיעה בטוהר הבחינות ולא הוכח אחרת. העותר אינו מבקש כי ייפסקו לו פיצויים עקב כך, אולם לטענתו, למצער, יש להשיב לו את הוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, החלטת הועדה התקבלה על בסיס ראיות מנהליות משכנעות, ועל כן פעולתה בעניינו של העותר הייתה כדין. עצם הדבר כי בסופו של דבר הוגמשו הנהלים בעניינו של העותר, והתאפשר לו לגשת לבחינה באנגלית, אינו מעיד, על פי הנטען, כי נפל פגם כלשהו בהחלטה הקודמת שלא לאפשר זאת.

3.לאחר שבחנתי בעיון את החומר שבתיק, את העתירה ואת התגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי אירעה פגיעה בטוהר הבחינות. טענת המשיבה כי העותר היה מעורב בכך, נתמכת בעובדה כי כתב היד שהוסף לבחינה הוא כתב יד זר, וכן בתצהירו של סגן מנהלת אגף הבחינות במשרד החינוך, מר בן שמחון, אשר נפגש עם העותר ומנהל בית ספרו, לבחון את החשד שהתעורר נגדו. לפי האמור בתצהיר, במסגרת פגישה זו, הכחיש העותר את הטענה לפיה מדובר בשני כתבי יד שונים, וטען כי שני סוגי כתבי היד הם שלו וכי איש לא התערב בכתיבת בחינתו. תמיכה לכך ניתן למצוא במכתבו של מנהל בית הספר, מיום 26.2.04, לפיו השינוי בכתב היד נובע "ממתח נפשי גבוה". המשיבה טוענת כי העותר שינה גרסתו בעניין זה רק במועד מאוחר יותר. במצב דברים זה, גם בשים לב לטענת העותר כי אין ביסוס עובדתי לכך שהוא כפר בעובדה שכתב היד שהוסף אינו כתב ידו וכן למרות תוצאות הבחינה שנערכה בהמשך בנוגע לכתב ידם של מורי בית הספר וחבריו של העותר לספסל הלימודים, עדיין היו בפני המשיבה ראיות מנהליות באשר לפגיעה בטוהר הבחינות על ידי העותר או מטעמו. נוכח האמור, הרי שהועדה פעלה כרשות סבירה ולא ניתן לגלות בהתנהגותה דופי המצדיק פסיקת הוצאות. אוסיף, כי יש להתחשב לעניין זה גם בעובדה, שאין מדובר במקרה בו העותר קיבל, כתוצאה מהגשת עתירתו, את מלוא הסעד שביקש. עד לקיום מועד הדיון בעניינו, נמנע מהעותר לגשת למספר מועדים בבחינות הבגרות. המשיבה הבהירה, כי ההחלטה לקצר את תקופת ההשעיה נתקבלה על סמך נסיבותיו המיוחדות של המקרה, נוכח חלוף הזמן ונוכח עמדת הועדה כי התכלית אותה ביקשה להשיג בדבר הרתעה ומלחמה בנגע של הפרות טוהר הבחינות בבחינות הבגרות הושגה בעניינו של העותר. מכאן, שעל פני הדברים, נכונות המשיבה להגמיש את הנהלים בעניינו של העותר לא נבעה מכך שבהחלטתה הראשונה בעניינו נפל פגם כלשהו אשר הצדיק את ביטולה. בנסיבות אלה, אין עילה לחייב את המשיבה בהוצאות העותר.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית.