בג"ץ 5848/97 מדינת ישראל נ. אלמנר שומיה

המשיב עומד לדין לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של ניסיון לאינוס, מעשה סדום ושוד. כתב האישום נגדו הוגש ביום 20/10/96. עם הגשתו ביקשה המדינה מבית המשפט להורות על מעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו. ביום 27/10/96 החליט בית המשפט להיעתר לבקשה והורה על מעצרו של המשיב. ביום 20/10/97 תימלא שנה להגשת כתב האישום אך משפטו של המשיב טרם הגיע לסיומו. בבקשה שלפניי עותרת המדינה להארכת מעצרו של המשיב בשלושה חודשים נוספים, או עד למתן פסק-דין במשפטו, בהתאם לסעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-.

סניגוריתו המלומדת של המשיב, המתנגדת לבקשה, הלינה שבירור משפטו של המשיב התמהמה ללא טעם מוצדק. אני סבור כי הדין עימה בטענתה האמורה. לכך שהקראת כתב האישום לא יכלה להתקיים לפני יום 29/12/96 גרמו קשיים בנושא ייצוגו של המשיב, ואת אלה אין לזקוף לחובת בית המשפט. אך מכאן ואילך לא הוקדשו לשמיעת המשפט אלא שתי ישיבות בלבד, הראשונה ביום 14/5/96 והשניה ביום 25/6/96; ואלו לא הספיקו אף לסיום פרשת ראיותיה של התביעה. באת-כוח התביעה אמנם היפנתה את תשומת-לבו של בית המשפט, כי שנת המעצר של המשיב עומדת להסתיים ביום 20/10/97, וביקשה שעובדה זו תובא בחשבון בקביעת המועדים להמשך הבירור. אך בית המשפט הועיד את המשך שמיעת המשפט ליום 10/11/97, בציינו כי לצערו "אין תאריך מוקדם יותר שההרכב במתכונתו הנוכחית יושב ויכול להציע לצדדים לשמיעת סיום הראיות בתיק זה". העולה מכאן הוא, שמשפטו של המשיב, ששמיעת הראיות בו החלה רק כשבעה חודשים לאחר הגשת כתב האישום, הושרה בהמתנה נוספת של כחמישה חודשים מאז ישיבתו השניה והאחרונה לשמיעת ראיות ועד לישיבתו המיועדת הבאה.

מודע אני לנטל הכבד הרובץ על בית המשפט המחוזי בשמיעת משפטים מסוג זה, שלפנים נדונו בפני שופט יחיד ואילו עתה הם מחייבים כינוס של הרכב. ואף על פי כן אני סבור, כי אורח ניהול משפטו של המשיב אינו יכול להיחשב כתקין. נאשם הנתון במעצר עד תום ההליכים זכאי לכך שבית המשפט יעשה כל מאמץ אפשרי לסיים את משפטו בתוך זמן סביר, ולמצער - בתוך תקופת המעצר הסטאטוטורית. החיוב לכבד זכות זאת עשוי להצריך כינוס ההרכב גם במועד שבו, על-פי יומנו הרגיל של בית המשפט, אין ההרכב אמור להתכנס; ולוא גם אחרי (או לפני) השעות המקובלות. ומעיון בהחלטתו של בית המשפט לא עולה, כי אפשרות זאת נבדקה על-ידיו.

באת-כוח המדינה תמכה את יתדותיה בחומרת העבירות שבעטיין הובא המשיב לדין. כעולה מכתב האישום ביצע המשיב את עבירותיו בנסיבות חמורות ביותר: בהיותו שתוי תקף ברחוב, בשעת בוקר מוקדמת, נערה צעירה שצעדה לתומה בדרך למקום עבודתה, גרר אותה למקום מוסתר בבניין סמוך, ותוך שהיכה אותה והתעלל בה ניסה לאונסה, ביצע בה שני מעשי סדום ושדד מרשותה שרשרת זהב שענדה על צווארה. בצדק טענה באת-כוח המדינה, כי מעשי המשיב מעידים על מסוכנותו הרבה לשלום הציבור. לפיכך, וגם אם נכון שעד כה לא התנהל משפטו בקצב מניח את הדעת, הרי שההכרח להגן על שלום הציבור מפניו מחייב את המשך מעצרו.

במצב דברים זה, בו השיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט בהכרעתו, ניצבים זה מול זה בניגוד קוטבי, נכון הייתי לשקול את שחרורו של המשיב ממעצרו, אילו הונחה דעתי בדבר קיומה של חלופת מעצר שיהיה בה כדי לשכך את הסכנה לשלום הציבור שבה כרוך שחרורו. יצוין כי על רקע תלונה שהוגשה נגדו על-ידי אשתו, הואשם המשיב לפני בית-משפט השלום בנתניה בעבירת איומים. בנסיבות אלו האפשרות לשחררו בתנאי "מעצר בית" רגילים אינה יכולה להיחשב כחלופה נאותה. בתום שמיעת טענות הצדדים (בישיבת יום 13/10/97) שאלתי את הסניגורית, אם יש בידה להציע חלופה לפיה יוחזק המשיב בבית מי מקרוביו או מכריו, שיהיה מוכן ומסוגל לפקח עליו. הסניגורית ביקשה וקיבלה שהות לבדיקת האפשרויות. אך בהודעה בכתב שמסרה לבית המשפט בעקבות הבירור נאמר, כי למרות מאמצים רבים שהשקיעה בכך, וחרף התערבותם של גורמים נוספים בכללם עובדת סוציאלית, נבצר ממנה להגיש לבית המשפט הצעה שבכוחה לשמש בסיס ראוי לחלופת מעצר.

בנסיבות אלו אינני רואה מנוס מהארכת המעצר. עם זאת, ומהיותי סבור שאת משפטו של המשיב צריך וניתן לסיים בתוך פרק זמן קצר, החלטתי להיענות לבקשת המדינה רק כדי חלקה. מעצרו של המשיב מוארך בזה בחודשיים שמניינם מיום 20/10/97, או עד למתן פסק-דין במשפטו, לפי המוקדם מבין המועדים. יעשה נא בית המשפט המחוזי הנכבד את הסידורים הדרושים לסיום המשפט לפניו בתוך תקופת ההארכה האמורה.